היסטוריה לבגרות/תוכנית לימודים היסטוריה - תשס"ט/הגדודים העבריים; היחסים בין היישוב היהודי לבין השלטון העות'מאני בשלהי מלחמת העולם הראשונה
החל משנת 1517 שלטה בארץ ישראל האימפריה הגדולה - האימפריה העות'מנית - שמדינתה הראשית בטורקיה. לקראת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, האימפריה העות'מנית גוססת ואיבדה את כוחה במהירות. כבר בתחילת המאה העשרים מורגשת בא"י עובדת החלשות האימפריה וגסיסתה מלווה בביטויים שונים בקרב היישוב היהודי. ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, בה לוחמים שני צדדים. מצד אחד מעצמות ההסכמה - בריטניה, צרפת, איטליה, ארה"ב ורוסיה, ומצד שני מעצמות הציר - האימפריה האוסטרו-הונגרית, האימפריה הגרמנית והאימפריה העות'מאנית.
ארץ ישראל הייתה נקודה בטווח, שכן האימפריה העות'מאנית שלטה בה, אולם הבריטים רצו לכבוש אותה ולשלוט בה. היהודים בא"י באותה התקופה סבלו רבות מהשלטון העות'מאני וחלק מהתושבים ביישוב היהודי התנגדו בפועל לטורקים.
הגדודים העבריים[עריכה]
היהודים נטו לתמוך בבריטניה במטרה שזו תכבוש את א"י. ביטוי להתקרבות בין היישוב היהודי לבריטים הוא הקמת הגדודים העבריים בצבא הבריטי. היוזמה להקמת הגדודים עלתה באלכסנדריה, מצרים. הבריטים ששלטו במצרים זכו לתמיכה מצד היהודים שהוגלו אל מצרים מא"י או שירדו מא"י בשל המצב בארץ.
ז'בוטינסקי וטרומפלדור ניסו לשכנע את הבריטים להקים גדוד לוחם ולשתף את היהודים בשחרור א"י. לאחר מו"מ הוקם חיל הפְּרָדים לציון שמבטא בשמו את הקשר בין היהודים לציון. היהודים קראו לו "גדוד נהגי הפרדות". תפקידו של הגדוד היה תובלה ואספקה.
בעת הקמת הגדוד התעוררה מחלוקת בקרב היהודים - טרומפלדור סבר שכל סיוע לבריטים לכבוש את א"י, גם אם אינו בלחימה בפועל אלא בתמיכה, הוא חשוב ואילו ז'בוטינסקי טען שהגדוד צריך להיות קרבי. בן גוריון ובן צבי גם הם התנגדו להקמת הגדוד, אך מסיבות מדיניות, מחשש שהקמת הגדוד תוביל להחרפת היחסים עם העות'מנים בארץ וסכנה לחיי היהודים בארץ. אולם לאחר הקמת הגדוד ז'בוטינסקי שיבח את הגדוד ואת טרומפלדור.
גדודים עבריים נוספים מוקמים לקראת סוף המלחמה אליהם מתגייסים יהודים ברוסיה, בריטניה וארה"ב. הגדוד האחרון הוקם ב-1918 בא"י ונקרא גם 'הגדוד הארצישראלי'. בהקמת הגדודים יש הרואים ביטוי ללאומיות היהודית גם ביישוב וגם בתפוצות שכן הם לקחו חלק במאמץ המלחמתי במטרה להשיג את זכויותיהם על הארץ כלאום ולא כנספחים לאימפריה.
מערכת היחסים עם העות'מאנים[עריכה]
בתקופה המדוברת, מצב היישוב היהודי בא"י היה קשה מאוד. מעבר לעובדה שהתרומות הפסיקו להגיע ושנותק הקשר עם המערב בשל המלחמה, הטורקים גבו מסים גבוהים מהיישוב היהודי כדי לממן את הוצאות המלחמה, הוחרם רכוש של יהודים לטובת המלחמה ורבים מהיישוב גויסו בעבודות כפייה. יהודים שהגיעו מרוסיה נאלצו להפוך לעות'מנים, ולא - גורשו למצרים. היהודים שהיו אזרחי האימפריה העות'מאנית - הוכרחו להתגייס לצבא.
ג'אמל פחא, המפקד הראשי של צבא האימפריה בארץ נקט מדיניות קשה שביטאה את ההתנגדות לציונות - הוא גירש מהארץ את המנהיגים הציוניים (רופין, שוחט, מוסינזון ועוד), הוא אסר להשתמש בסמלים לאומיים כגון דגלים או בולים של הקרן הקיימת, והוסרו שלטי חוצות בעברית.
היחסים עם השלטון הטורקי הוחרפו עוד יותר כאשר התגלתה פרשת ניל"י (נצח ישראל לא ישקר), ארגון מחתרת שפעל בשנים 1915-1917 וסייע לבריטים בכיבוש הארץ באמצעות צבא מודיעיני. בראש הארגון עמדו משפחת אהרונסון והמטרה של הארגון הייתה לסייע מודיעינית לבריטים. הטורקים גילו את רשת הריגול והוציאו להורג את חבריה. שרה אהרונסון התאבדה טרם נלקחה לחקירה.
הקמת הגדוד הארצישראלי ב-1918 גם היא מחריפה את היחסים עם העות'מנים. בסוף 1917 א"י חולקה לשניים, כשבריטניה שולטת בדרומה וטורקיה בצפונה. יהודים רבים הצטרפו לגדוד הארצישראלי והתאמנו במצרים והם הועסקו בעיקר בשמירה על שבויים, לאכזבתם. חלקם היו נלהבים וראו במלחמה 'קידוש השם' של ממש (מוות למען הרעיון) שכן באמצעות הדם שלהם, המוות שלהם כלוחמים, יקבלו היהודים את השליטה על ארץ ישראל (ניתן לראות בכך את מרכיב הלאומיות - טיפוח הלאומיות). אלו נקראו "האקטיביסטים" (פעילים) ורובם היו ממפלגת "פועלי ציון" והמטרה הייתה להראות את השינוי שחל ביהודי שאינו עוד יהודי גלותי חלש אלא גיבור.
המתנגדים להקמת הגדוד נקראו "שומרי הקיים" והיו בעיקר מ"הפועל הצעיר". הם ראו בהתגייסו זניחה של רעיון ההתיישבות ועבודת הקרקע וטענו שרק באמצעות ההתיישבות תהיה ליהודים הזכות על א"י.
קישורים חיצוניים[עריכה]
- הגדודים העבריים בוויקיפדיה
- ניל"י בוויקיפדיה