ניתוח יצירות ספרותיות/סמי ברדוגו/שוק

מתוך ויקיספר
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Nuvola apps kcmsystem.png דף זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסטנדרטים של ויקיספר העברי
לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

הסיפור "שוק" מציג את מערכת היחסים היומיומית של אם ובנה מנקודת המבט של הבן, המתבונן לאחור ונזכר באמו. מערכת היחסים המתוארת אינה רגילה ואף חריגה מהנורמות המקובלות. מלבד הבן ואמו לא מוצגות דמויות נוספות מה שמצביע תא משפחתי קטן ומצומצם של אם ובנה. נראה כי בלבו של הבן רגשות מעורבים הקשורים למערכת היחסים הזאת. לעיתים נדמה כי הוא כועס על אמו ועל הרגליה ומנסה להעניש או לנקום בה, ולעיתים נדמה כי מעריץ שלה. המספר מכניס את הקוראים אל תוך משפחתו וחושף בפניו סיטואציות אינטימיות מאוד עם אמו, סיטואציות שגרתיות למדי בחייו אך חריגות מאוד בחברה. תחילתו של הסיפור בתיאור חייהם וסיומו בלווייתה של האם. הכותרת "שוק" מתארת את המסע שעוברים בני המשפחה בחייהם, ומציגה בעיקר את אופייה של האם. שוק הוא מקום רועש וסואן, בו מוכרים בזול, מתמקחים ומתעסקים בעיקר באוכל. כך גם אמו שלבושה בבגדים זולים, מתאפרת ומתבשמת בזול, גסת רוח ונמצאת בעיקר במטבח.

הסיפור מתחיל בתיאור 'טקס כניסת השבת' של האם והילד, בו הוא פותח לה את החזיה ומרגע זה הם מפסיקים את מלאכותיהם ונחים עד ליום ראשון. ביום ראשון סוגר הבן את החזייה ושניהם חוזרים לשגרתם. הסיפור מתחיל במשפט "כל יום שישי, בין ארבע לחמש אחר הצהריים, אני פותח לאמא שלי את החזייה". מפיו של המספר נשמע כי זוהי פעולה שבשגרה, אך ברור לכל הדעות, שמתואר כאן הרגל קצת חריג. בנורמות החברתיות המקובלות אין זה נורמאלי שילד יפתח לאמו את החזיה על בסיס קבוע, או בכלל. כבר מהמשפט הראשון ניתן להבחין כי הבן ואמו הם הנפשות היחידות במשפחה- "מרגע הפתיחה אני והיא נכנסים אל שבת המנוחה". טקס זה של ל פתיחת החזייה מהווה בעבור הילד את כניסתה של 'שבת המלכה' ובואה של המנוחה. משמעות זו אינה כשל כל ילד החי בבית נורמטיבי, שם בד"כ מתקבלת 'שבת המלכה' על ידי הפסקת עבודה שבשגרה, התכנסותם של בני הבית סביב שולחן האוכל, ואולי אף על ידי הדלקת נרות ותפילה, ומרמזת לנו על מערכת יחסים חריגה. הבן מתאר את כניסת השבת כרגע הפסקתה של מלאכתו הרבה, נראה כי הוא עובד רבות במשך השבוע- "מרגע זה מפסיקים לעבוד, מפסיקים לנקות, מפסיקים לבשל ומקבלים את המלכה".

הסיטואציה השנייה המוצגת הנה עיסוי קבוע שמקבלת האם מבנה, גם היא מאירה אור נוסף על מערכת היחסים המציג אותה כחריגה. האם פונה אל בנה בזלזול וללא התייחסות לעובדה כי הוא בנה, אלא יותר כשותף מזדמן לחייה. גם הוא מדבר לאמו כמי שצריך לחיות איתה ולא כאל מי שילדה אותו. "אמי מסתכלת עלי ומהנהנת בראשה... ומגרשת אותי בבעיטה מהמיטה שלה". האם סוחפת את בנה אל תוך סיטואציות אינטימית מאוד, מבקשת ממנו לעסות את גופה על מיטתה בשמן סיני. נראה כי הבן מובך מאוד ואף נרתע מהפעולה, גופה דוחה אותו והוא מנסה להכאיב לה כדי שתחדל מלבקש, הוא קוטע כל סממן של אינטימיות בצעקות ונזיפות. עם זאת הוא ממשיך וגוער בה על כך שלא מקפידה לבקש את העיסוי לעיתים קרובות יותר ועל כך שמזניחה את עצמה. "...ואני עונה לה בצעקות: 'בטח כל הזמן, אבל את מזניחה, שבוע שלם את לא עושה כלום, תסתכלי איך את נראית'".

בסיטואציה הבאה מתאר המספר את הסיוע שמעניק לאמו כדי לייפותה לפני חתונות. הוא לא עושה זאת מתוך רצון או מתוך טוב לבו אלא משום שזהו תפקידו בבית- "כל פעם שאמא שלי יוצאת לחתונה אני צריך לעשות אותה יפה". הוא מאפר אותה ובוחר לה את הבגדים, היא עומדת מולו כמעט ערומה ומקשיבה להערותיו ולעצותיו. למרות שמנסה להביע את דעתה ואף לצעוק עליו היא נכנעת להחלטותיו. נראה כי היא מאפשרת לו להיות הדמות הסמכותית ביניהם ברגעים מסוימים- "...היא אומרת, ואני מסכים לה". הסיטואציה מתארת מערכת יחסים מאוד מורכבת, מצד אחד חולקים הבן ואמו פעולה אינטימית מאוד, בה האם מתלבשת ומתאפרת בחדרה והבן מסייע לה, ומאידך ישנה אינטראקציה קרירה ומנוכרת בפעולה זו- "'גועל נפש', אני אומר לה, אבל היא לא מוכנה אחרת". הבן מתאר את אמו כאישה שמנה ובעלת גוף מדובלל, עוד עולה מתיאורו כי באופן כללי אינה יפה ולקראת אירועים היא מנסה להתייפות אך ללא הצלחה רבה. הוא לועג לנשיותה- לשדיה הנפולים, לזרועותיה המתרפסות, לבשמיה הזולים ולאופן הלא- מקצועי שבו היא מתאפרת.

בפסקה הבאה אנו יוצאים עם הבן ואמו למסע. הסיפור יוצא מחדר המיטות אל המטבח ומשם מיד אל השוק. המטבח מתואר כ- "בית המלאכה שלא יודע מרגוע גם כשהיא לא נמצאת בו", למענו היא עוזבת את חדר המיטות. במסע אל השוק אנו נחשפים לאופיו חסר הביטחון של הילד. נראה כי מחוץ לבית הוא מרגיש מאוד לא בנוח. "כשאנחנו יוצאים לשוק... אני הופך להיות סמוק ומכווץ". הבן מאשים את אמו בחוסר הביטחון של עצמו- "היא שאבה את כל הביטחון לתוך כל גרם של שומן בגופה ולא השאירה לי כלום", "אני העודף המבויש של אמא שלי בביתנו ומחוצה לו". על אף הביקורת הנוקבת שלו כלפי אמו, נראה כי מעריך אותה מאוד, בחברתה ובבית בכלל הוא מרגיש הכי טוב- "מהמקום הזה, שהוא הכי מסריח, היא יוצרת את התבשיל הכי נעים" - השוק המייצג את העולם שמחוץ לבית מתואר כמסריח, ואילו התבשיל, המייצג את המטבח- בית המלאכה של אמו- מתואר כהכי טעים.

בדרכם חזרה מהמסע אל הבית, עוצרים בתחנת האוטובוס. בתחנה מתואר מפגש עם דמויות נוספות- אנשים זקנים שסיימו את קניותיהם בשוק ומחכים גם כן לאוטובוס. זהו המפגש היחידי בסיפור עם אנשים נוספים ובו מיד מתוארת האם כמוזרה- "רק אמא שלי נראית חריגה". לאורך כל הסיפור ניכרת בושה רבה של הבן באמו, הוא מודע לחריגותה, ובעיקר לגופה והתנהגותה הגסים, המושכים תשומת לב ומציגים אותה באור שלילי. המפגש מתאר כשקט ושליו "בתחנת האוטובוס שקט של זקנים מזיעים יושבים בנחת ונרגעים מהמולת השוק". השקט נגדע בצעקותיה של אמו הקוראת לו לעלות לאוטובוס ושוב מוצגת בהתנהגותה הגסה. היציאה למסע אינה מרגשת אותו, הוא לא נהנה ממנו ומעוניין לסיימו במהירות האפשרית- "בסוף הנסיעה שנינו ממהרים להגיע הביתה". ישנה הרגשה כי סוף המסע יביא לשקט שאחרי הסערה, שהחזרה לעולם הביתי תרגיע אותם מההמולה שמתרחשת בחוץ.

הפסקה הבאה מתחילה במילה "אבל". רמז לציפייה המוטעית. ההמולה והסערה ממשיכות, והאם אינה נרגעת. הבן, לעומתה, הולך לנוח ונרדם לרעש עבודות המטבח של אמו הסיפור ממשיך וחוזר לתיאור עבודות הבית היומיומיות של הבן ובנה. לפני היציאה לשוק השגרה תוארה בחדר המיטות, בו היה הבן דומיננטי מאוד, ואילו עכשיו מתוארות הפעולות השייכות לאם, במטבח. בחדר השינה הבן אקטיבי מאוד ואילו במטבח הופכת האם לפעילה יותר. נראה כי הבן ממלא את דמות הגבר החסרה לאמו בחדר המיטות ומספק לה מגע ואינטימיות, ואילו במטבח- האם ממלאת את תפקידה ומספקת לו את צרכיו הבסיסיים. המספר מתאר את הצבעים והטעמים העולים מן המטבח ואף מציג סיטואציה משותפת שלו ושל אמו, בה הם ממלאים טחולים בבשר ותופרים אותם.
הסיפור מסתיים בלווייתה של האם, מסע נוסף של הבן, הפעם לבד. מותה של האם קוטע מצד אחד את מערכת היחסים הקרובה שהייתה ביניהם, אך מאפשר לו להשתחרר ולהתחיל בחייו האישיים. "אני רוצה שיקברו אותה בשבילי כדי שאוכל לפרוש לביתי ולחשוב איך חיים היום, איך מפשירים את הכנפיים הקפואות שהיא קנתה לי בשוק, ודחפה לי אותן בכוח לתוך המקפיא". משפט סיום זה מציג באופן ברור כיצד השפיעה האם על בנה, למרות הביקורת השלילית, למרות הניכור שהיה ביניהם, היא נתנה לו כנפיים שיאפשרו לו לעוף. אמנם הכנפיים קפואות, הוא לא יכול היה להשתמש בהם בעודה בחיים, אך זה הזמן להפשירן ולהשתמש בהן – לחיות.