ניתוח יצירות ספרותיות/סופוקלס/אדיפוס המלך

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תוכן עניינים

מבוא: התיאטרון ביוון העתיקה[עריכה]

במשך מאות שנים הוצגה הדרמה אך ורק בחגיגות לכבודו של דיוניסוס, אל היין והפריון, שהיה, לפי האמונה, בנם של זאוס (אבי האלים ביוון) וסמלי (בת התמותה). דיוניסוס נרצח, נקרע לגזרים וקם לתחייה. המיתוסים של דיוניסוס קשורים קשר הדוק למעגל החיים ולשינויים העונתיים: לידה, צמיחה, כמישה, מוות ולידה מחדש; אביב, קיץ, סתיו וחורף. בפולחני דיוניסוס היתה הכרה בתשוקותיו הבסיסיות של האדם.

אף-על-פי שהדרמה ביוון נכתבה והוצגה מאות בשנים, נשתמרו עד היום יצירותיהם של חמישה מחזאים בלבד: איסכילוס, סופוקלס, אוריפידס, אריסטופנס ומננדרוס – ומתוך המספר הגדול של יצירות שנכתבו, שרדו רק ארבעים וחמישה מחזות.

סופוקלס (496 – 406 לפנה"ס) כתב כנראה למעלה ממאה מחזות, מהם שרדו רק שבעה. סופוקלס ראה בסבל גורם בלתי-נפרד מחיי האדם, במרכז השקפת עולמו ניצבה התפישה כי הכול צפוי והרשות נתונה, ופעולותיו של כל אדם הן פרי תכונותיו.

"אדיפוס המלך" נכתב בסביבות שנת 425 לפנה"ס והועלה בפעם הראשונה, בעת הדיוניסיה העירונית, שהיתה אחד האירועים הדתיים והציבוריים החשובים ביותר באתונה. קהל המונים פקד את התיאטרון וצפה במחזות שהתחרו זה בזה, בניסיון לזכות בפרסי ההצטיינות.

ההתרחשויות טרם עלות המסך...[עריכה]

אדיפוס נולד לליוס מלך תבי. אפולון, באמצעות האורקל, מנבא לליוס שבנו יהרגו, ולכן שלושה ימים לאחר הלידה מוסרת אותו אמו, יוקסטה, לרועה של ליוס, קשור ברגליו, על-מנת שישליכו על פסגת הר קיתירון. הרועה של ליוס חמל על התינוק והעבירו לרועה של פוליבוס מלך קורינתוס. פוליבוס חשוך-הבנים אימץ אותו ואדיפוס גדל כבן-מלך.

בשעת משתה שמע אדיפוס שאין הוא בנו של פוליבוס, ולכן הוא יוצא לדלפי לשמוע בעצת האורקל. אפולון רומז לו שנגזר עליו להרוג את אביו ולשכב עם אימו, ואדיפוס ממהר להתרחק מקורינטוס לכיוון תבי (עדיין מאמין שפוליבוס ומרופה הם הוריו).

באותה עת נוסע ליוס מתבי לדלפי, ובצומת שלוש-דרכים פוגש באדיפוס הצועד לכיוון תבי. פורצת מריבה ואדיפוס הורג את ליוס ואת מלוויו. רק אחד שורד - הרועה של ליוס. הרועה מספר מאוחר יותר ששודדים רצחו את ליוס.

לתבי מגיעה מפלצת הספינקס (חצי אישה חצי אריה) וחדה את חידתה: מי הולך על ארבע בבוקר, על שתים - בצהרים ועל שלוש – בערב? את אלה שלא פתרו את החידה היא הורגת, עד בואו של אדיפוס. אדיפוס פותר את החידה, הספינכס מתה, העיר ניצלת ואדיפוס מקבל כתגמול את המלוכה ואת אלמנת המלך, אימו - יוקסטה. לזוג נולדים שתי בנות ושני בנים. לאחר זמן-מה פורצת בעיר מגיפה נוראה.

המסך עולה...[עריכה]

התרחשות בעיני הקהל[עריכה]

המחזה נפתח כאשר על הבמה כבר ניצב הכוהן, עומד בגבו לקהל, ומבצע פעילות פולחנית בשיתוף-פעולה עם הקהל. כעבור זמן-מה יוצא אדיפוס דרך הפרודוי (או פרודוס) עם הפנים לקהל, ובכך מסב את תשומת הלב תוך כדי העשייה הפולחנית. הוא כביכול מערער על סמכות האלים, ובכך, למעשה, חרץ את דינו.

פרולוג (1 – 150)[עריכה]

הפרולוג משמש מבוא, המציג את הדמויות ואת הבעיה: המגפה בתבי והצורך לגלות את רוצח(י) ליוס. אדיפוס מפגין בורות באשר לרצח קודמו בתפקיד המלוכה – ליוס, והוא נעזר בקראון (אח של יוקסטה, אלמנתו של ליוס) בכדי לברר פרטים אודות הרצח.

פרוסודוס - שיר הכניסה של המקהלה בדרמה היוונית (151 – 215):[עריכה]

השיר מעצים את עניין המגפה מבעד לתפילה אל האלים. בשיר זה, מבטאת המקהלה את חרדת העם וחרדת הצופים נוכח המגפה הנוראה וכן את הציפייה הנואשת לגאולה מצד האלים.

אפיסודיון ראשון – אפיזודה / סצנה / תמונה ובה מונולוגים ודיאלוגים המקדמים את העלילה (216 – 462)[עריכה]

אדיפוס משמיע את הקללה (שתחול בסופו של דבר על עצמו). הוא מקבל את הנביא טירסיאס בכבוד, אך עד מהרה, משזה מסרב לדבר, הוא מתקיף אותו באופן גס ובוטה. טיראסיאס, באין ברירה מבחינתו, מאשים את אדיפוס ברצח ליוס ורומז לגילוי-העריות. תגובתו הנזעמת של אדיפוס נראית סבירה בהקשר זה, כי הרי זו שטות להאשים את מי שהציל את תבי מידי הספינקס (מה שלא עלה בידו של טירסיאס). גם לאחר שהנביא חשף במפורש את חידת אדיפוס, ממשיך אדיפוס להיות שקוע בתוך "דוקסה" (סברה, מראית-עין) – זאת משום שאין הוא מוכן עדיין למהפך כה נחרץ באשר לנתוני חייו.

סטסימון ראשון[עריכה]

שיר שהמקהלה היתה משמיעה ממקום עומדה על הבמה, בין האפיסודיונים (463 – 512): שיר המקהלה עוקף במידת-מה את המסר הנחרץ של טירסיאס. זקני תבי שבים לעסוק ברוצח כדמות שיש עדיין לחפש אחריה, ומטילים ספק ביתרון הידע שיש לנביא. גם בעיניהם בלתי-מתקבל על הדעת להטיל דופי במושיע העיר.

אפיסודיון שני (513 – 696)[עריכה]

נרעש למשמע האשמותיו של אדיפוס (שהוטחו באוזני טירסיאס), שב קראון. אדיפוס משמיע את חשדותיו בדבר כוונתו של קראון להדיח אותו מכס המלוכה ולתפוס את מקומו. קראון הודף את טענות אדיפוס, כאילו הוא חומד את השלטון, באומרו כי בין כך ובין כך הוא נהנה ממנעמי השלטון, ואין לו צורך בדאגות, בקשיים ובאחריות האדירה שבתפקיד המנהיג. כאשר העימות מחריף, נכנסת יוקסטה ומבקשת ליישב את הסכסוך בניסיונה לפנות אל התבונה והמצפון של השניים בטענה שאין זה יאה להתווכח בעניין זה כאשר תושבי תבי מתענים במגפה. התמונה מסתיימת בדברי תמיכה של המקהלה, המביעה אמון מלא באדיפוס.

אפיסודיון שלישי (697 – 862)[עריכה]

לאחר האשמתו של קראון את אדיפוס ברצח ליוס, חוקרת יוקסטה את פרטי המקרה ומנסה לחזק את ידי אדיפוס. היא מביאה דוגמא לאי-אמינותן של נבואות, אך בעודה משוחחת עמו על הנושא, הולך ומתקרב הפתרון לחידה. נראה שאכן אדיפוס רצח את ליוס.בסיום האפיסודיון מחליט אדיפוס לזמן את הרועה שהיה עד-ראייה לרצח.

סטסימון שני (863 – 910)[עריכה]

המקהלה משמיעה שיר בו היא עוסקת בחטא היהירות. היא מסבירה ששחצנות יולדת טירן (שליט וגם רודן). חטא ההיבריס (הגאווה) הוא החמור מכל, משום שיש בו קריאת תיגר עם האלים וזה דבר נוראי.

אפיסודיון רביעי (911 – 1085)[עריכה]

למרות ספקותיה, יוצאת יוקסטה להתפלל לאפולון שימציא מפלט לבעיה הקשה. כמענה אירוני לתפילתה, בא השליח מקורינתוס עם בשורותיו המשמחות כביכול שפוליבוס נפטר, ואדיפוס מוזמן לרשת אותו. אדיפוס שמח, אך עדיין חש פחד להתראות עם אמו שעדיין חיה. אז מתבצע ההיפוך, בשעה שהשליח מרגיע את אדיפוס ומסגיר את העובדה הגורלית שהוא איננו בן למרופה ולפוליבוס. כאן מתרחש המהפך משמחה למפלה – אדיפוס מגלה שבשל נבואת האורקל, הוא נמסר בינקותו לאותו רועה שהעבירו לאימוץ אצל פוליבוס. בשלב זה, מנסה יוקסטה להניע את אדיפוס מחיפוש האמת, אך הוא מסרב בתוקף – סירוב שיובילו אל הגילוי הנורא, שהרוצח אותו הוא מחפש, הנו הוא עצמו.

סטסימון שלישי (1086 – 1109)[עריכה]

המקהלה מנסה לחזק תקווה ערטילאית, לפיה אולי אדיפוס הוא בנו של אחד האלים: פן, אפולון, הרמס או דיוניסוס, והוא נולד לאחת הנימפות.

אפיסודיון חמישי (1110 – 1185)[עריכה]

הרועה הזקן מגיע לתבי בכדי לפתור סופית את תעלומת הרצח. בחקירתו, נאלץ הזקן לחשוף את זהותו של אדיפוס. בסיום האפיסודיון מגיע אדיפוס להכרה מלאה באשר למעשהו.

סטסימון רביעי (1186 – 1222)[עריכה]

המקהלה משמיעה מתוך זעזוע מעין קינה על האדם: בני-האדם שקולים לאין, אין בידם להשיג אושר בטוח, והדוגמא לכך היא אדיפוס.

אפיסודיון שישי (1223 – 1296)[עריכה]

השליח השני יוצא מתוך הארמון ומתאר את מות יוקסטה בהתאבדות ומעשה ניקור עיניו של אדיפוס, שהפך עצמו לעיוור. בכך נתממשה לחלוטין נבואת טירסיאס: אדיפוס המתחיל את חייו בזוג רגליים נקובות, מסיים אותם עם זוג עיניים מנוקרות. בכך מגיע לשיאו המעמד הטרגי במחזה.

אקסודוס – שיר היציאה (הסיום) של המקהלה (1297 – 1530)[עריכה]

אדיפוס יוצא מהבית – עיניו זבות דם. הוא תולה את האחריות באפולון, מסביר את המעשה האלים שעשה בעיניו ומקונן על חייו ועל גורלו. קראון מגיע ומתייחס אל אדיפוס כאל טמא. אדיפוס נפרד מבנותיו ומעבירן לחסות קראון. המקהלה מסיימת במוסר השכל של המחזה, לפיו אין לראות אדם כמאושר עד שזה הלך לעולמו, כי מקרה אדיפוס מוכיח שהגורל עלול להמיט טרגדיה על הגדול שבאדם, במקרה זה אדיפוס, שהיה מושא לקנאתם של כל אזרחי תבי. מכאן, עולה הביטוי לכוחם האדיר של האלים, שלעולם ישלטו בגורל האדם.

הגדרת הטרגדיה / אריסטו[עריכה]

הגדרת הטרגדיה (אריסטו, בתוך "הפואטיקה"): "חיקוי פעולה רצינית, שלמה ובעלת שיעור, בלשון מונעמת, שכל אחד ממיניה [של הלשון המונאמת] משמש באופן נפרד בחלקיה [של היצירה]; [חיקוי] באופן דרמטי ולא באופן סיפורי, אשר דרך חמלה וחרדה מבצע את הזיכוך (קתרזיס) של ריגושים כאלה."

  • חיקוי: הכוונה לחיקוי העקרונות השולטים בחיי האדם. העיקרון הבולט ביותר הוא עקרון ההשתנות, מכאן שהאמנות עוסקת בחיקוי ובהצגה של השתנות.
  • פעולה רצינית: גיבורי הטרגדיה גבוהים מן האדם (קומדיה - נמוכים), הטרגדיה עוסקת בענייני מלכים.
  • פעולה שלמה: פעולה שיש לה התחלה, אמצע וסוף. ההתחלה נמשכת סיבתית לאמצע, והאמצע נמשך סיבתית לסוף. אריסטו ראה כרצויה התרחשות בת 24 שעות.עפ"י "אדיפוס המלך", יש כאן שני שלמים, למעשה:
    1. התחלה - הנבואה לליוס; אמצע - אדיפוס רוצח את אביו ומתחתן עם אימו; סוף - אדיפוס עומד על חטאו ומנקר את עיניו.
    2. התחלה - מגיפת הדבר; אמצע - כדי למצוא מי אשם במגיפה יש למצוא את רוצחו של ליוס; סוף - מצאו את הרוצח, מגפת הדבר נגמרה.
  • בלשון מונעמת: סוג הלשון והמשקל צריכים להתאים לדובר, אופיו ומעמדו.
  • באופן דרמטי: העלילה נועדה להתרחש על במה והיא כוללת את מאפייני הדרמה העיקריים: משחק, מונולוג ודיאלוג, קונפליקט. מסירת העלילה משולבת בפניה של הדמויות זו לזו בגוף שני; קיים מהלך סיבתי וקישור האלמנטים זה לזה.
  • הקתרזיס: הקתרזיס הינו הריגוש הנדרש מן הקהל, הריגוש שעל-פי אדיפוס יגרום לחיזוק האמונה באלים. הקתרזיס הינו חוויה במקום עשייה. זהו התוצר הנפשי של ההתבוננות במתרחש על הבמה, והוא אשר מוליד מחדש את האמונה באלים. הקתרזיס הוא ריגוש מזכך (מטהר), המותיר את הצופים במחזה מסופקים, בעקבות רגשות הפחד והחמלה שהצטברו במהלך הצפייה בטרגדיה, אשר הפכו לתחושות ביטחון ואהבת האלים, עם סיומה.

מרכיבי הטרגדיה / אריסטו[עריכה]

לפי אריסטו יש בכל טרגדיה 6 חלקים:

  1. עלילה
  2. אופי. ("מידות")
  3. מחשבה
  4. לשון
  5. הופעה בימתית
  6. נגינה

סדר חשיבות מרכיבי הטרגדיה:

  1. עלילה – הטרגדיה היא חיקוי של פעולה ושל חיים (ולא של אנשים). האושר והאומללות מתבטאים בפעולה, ואף התכלית (המטרה) היא איזו פעולה ולא תכונה. אנשים הם בעלי תכונות מסוימות לפי האופי שלהם, אבל בהתאם לפעולותיהם הם מאושרים או אומללים. על-כן, הנפשות הפועלות במחזה עושות זאת לא למען הצגת האופי שלהן, אלא הן בעלות אופי המשפיע וגורם לביצוע הפעולות שלהן.יתר על כן, בלי פעולה – אין טרגדיה; לעומת זאת, בלי אפיון – תתכן טרגדיה.
  2. אופי - השני בחשיבותו הוא האופי, משום שחיקוי הפעולה העומד בבסיס הטרגדיה, הוא בעיקרו חיקוי של נפשות פועלות. תכונות האופי של הדמויות מוסיפות עניין ומשמעות לפעולות שהן מבצעות.
  3. מחשבה - הרעיונות המובעים על-ידי הנפשות הפועלות. מרכיב זה כולל את הרעיונות והתובנות שמבקש מחבר המחזה להעביר לקהל צופיו.
  4. לשון – המלים בהן משתמשות הנפשות הפועלות בטרגדיה. הבעת המשמעות (המחשבה) דרך המלים.
  5. הופעה בימתית - כל מה ששיך להופעה על הבמה ולתפאורה. זהו מרכיב חשוב, אם כי לא מחייב. למרות שהטרגדיה נכתבה מתוך מטרה להיות מוצגת על במה, אפשר גם להסתפק בקריאתה, מבלי לצפות בהופעה בימתית שלה.
  6. נגינה - אותו ניגון (טון דיבור) השייך לכל דמות ודמות והדגשתו תורמת לזיהוי ההבדלים הבסיסיים בין הדמויות. (חשיבות הנגינה / הנימה נבעה גם מהעובדה שבדרמה היוונית העתיקה שיחקו 2-3 שחקנים את כל תפקידי הדמויות במחזה).

הסכימה של הטרגדיה (דורותיאה קרוק)[עריכה]

הטרגדיה מכילה ארבעה אלמנטים אוניברסליים ויסודיים:

המעשה המביש / מעשה הזוועה:[עריכה]

מעשה או סדרת המעשים המחולל במישרין את חזיון-הסבל המרכזי במחזה.

  1. ב"אדיפוס המלך" – מדובר ברצח האב ונישואי הבן עם אמו.
  2. המעשה המביש חייב להיות כזה אשר אדם יכול לעשות מטבע בריאתו. כך תיווצר הזדהות של הקורא / הצופה עם הדמות.
  3. מעשים מבישים בטרגדיה קשורים תמיד בדחייה, בגידה או רצח.

הסבל[עריכה]

הסבל נחשב כטרגי רק אם הוא מביא את הגיבורים לכלל ידיעה או הכרה.

  1. ב"אדיפוס המלך" – סבלו של אדיפוס מגיע לשיאו לאחר גילוי האמת וההכרה במעשה המביש.
  2. הסבל צריך להיות כן ואמיתי לגמרי - לא "הצגה".
  3. על הסבל להיות בעל השפעה ממוטטת והרסנית; במקרים רבים יסתיים במוות.
  4. הסבל צריך להיות מודע ולבוא לידי ביטוי באופן חיצוני (מילים או התנהגויות).

הידיעה[עריכה]

הבנת טבעו היסודי של האדם או הגורל האנושי ביצירה. ב"אדיפוס המלך" מתקיימים שני סוגי ידיעה:

  1. הקהל ש"יודע" ומחזק את אמונתו בכוח האדם ובכוח האלים כאחד.
  2. הידיעה עצמית: אדיפוס המבין את מלוא משמעות מעשיו.

בכל טרגדיה אמורים הצופים להפיק ידע, אך לא תמיד יגיע הגיבור למודעות עצמית מספקת.

אישור מחדש[עריכה]

אישור לערך רוח-האדם והכדאיות של חיי אדם.

  1. האישור הינו של הקהל, והוא בא לידי ביטוי בעזרת תחושה של "קתרזיס" (פורקן, התפרקות).
  2. מתקיים כאן פרדוכס: אנו אמורים לסבול יחד עם ניקור עיניו של אדיפוס, אך מסתבר שהצופה חש כמעט חדווה בסיום. הוא חווה גדולה נוכח התיקון שנעשה.
  3. החדווה והשמחה נובעים משום שהצופה מחזק את מערכת ערכיו המוסרית: חוזקו של האדם, כוחם של האלים. בסופו של דבר, כל מילה שאמרו האלים מתקיימת הלכה למעשה.

הרעיונות המרכזיים ב"אדיפוס המלך"[עריכה]

גורל האדם[עריכה]

הנפילה מפסגת הכבוד אל שפל המעמד האנושי, מדגישה את חוסר הוודאות שבגורל האדם. בכך באה לידי ביטוי מוגבלות שליטתו של האדם בגורלו. אדיפוס הוא אדם המנסה תמיד לעשות כמיטב יכולתו; הוא עשה את שהכרחי היה לדעתו לעשות, כדי להינצל מהגורל הנורא שחזה לו האורקל בדבר רצח אביו ובעילת אמו. ואולם נבצר ממנו לחזות את שצופן לו העתיד. המחזה ממחיש את הניגוד בין האדם המבקש לשלוט במזלו ובין הגורל הקובע את המזל.

יש משמעות רבה לעובדה שלא נעשה כל ניסיון להסביר מדוע בא האסון על אדיפוס. נרמז כי על האדם להיכנע לגורלו, וכי במאמציו להתחמק ממנו, הוא רק מוסיף ומסתבך ברשת שבה נלכד.

"אדיפוס המלך": טרגדיה של גורל או טרגדיה של מעשים?[עריכה]

הפעולה הטרגית מונחת בניגוד שבין רצון האלים לבין מאמצי השווא של האדם להימלט מהפורענות המאיימת עליו. כניעה לרצון האלים והכרת חוסר-האונים של עצמו – זהו הדבר שהצופה המזועזע צריך ללמוד מהטרגדיה. לאור זאת, ניתן להגדיר את "אדיפוס המלך" כטרגדיה של גורל. גורלו מזעזע אותנו משום שעלול היה להיות גורלנו שלנו.

יחד עם זאת, האסון חייב להיות תוצאת ההחלטות והמעשים שעושה (או לא עושה) הגיבור הטרגי מתוך בחירה חופשית. אם "אדיפוס המלך" הוא טרגדיה של גורל, הרי שאז רצונו של הגיבור איננו חופשי, ועובדה זו מגבילה את יעילותו של המחזה מבחינת הרושם הדרמטי. נראה כי במחזה "אדיפוס המלך" – רצונו של הגיבור חופשי לחלוטין, והוא נושא באחריות המלאה לאסונו. הפעולה המתרחשת במחזה איננה הקיום שמקיים אדיפוס את הנבואה, אלא הגילוי שכבר קיים אותה. אסונו של אדיפוס הוא בכך שהוא מגלה את זהותו; ובאחריות לגילוי זה נושא הוא ולא אחר. האירועים העיקריים במחזה אינם חלק מהנבואה. אפולון לא ניבא לא את גילוי האמת, לא את התאבדות יוקסטה ולא את העיוורון שיטיל אדיפוס בעצמו. בפעולותיו של אדיפוס במחזה, אין לגורל שום חלק.

גם הטענה לפיה נבואת טירסיאס היא גורם חיצוני הפועל במחזה (גורל) איננה נכונה, משום שאף היא פועל יוצא לבחירת אדיפוס לתקוף את טירסיאס ולהכריח אותו לדבר למרות שזה שם מחסום לפיו.

כאשר שב קראון מדלפי ושואל את אדיפוס אם ירצה לשמוע את תשובת האורקל בפומבי או ביחידות, אומר לו אדיפוס לדבר באוזני כול. זו החלטה חשובה, שכן היא מקשה על הפסקת החקירה או על גניזת תוצאותיה בהמשך העלילה. החלטה זו היא בבירור החלטתו של אדיפוס, ושלו בלבד.

גם ההחלטה להטיל קללה על הרוצח לכשיימצא היא רעיון שהגה אדיפוס בעצמו; לא האורקל ולא איש מאנשי תבי הציעו לו לעשות צעד זה. רצונו של אדיפוס מאיץ את החיפושים הנמרצים אחרי האמת, עד לגילויה הסופי. אי-תלותן המוחלטת של פעולותיו מודגשת בשורה של ניסיונות שעושים האחרים להפסיק את החקירה. ארבע פעמים מייעצים לו להרפות מהעניין ולהשלים עם אי-הידיעה: טירסיאס בהתחלה (320 -321) יוקסטה באמצע, פעמיים (848 ו- 1060), והרועה בסוף (1165). בכל פעם אדיפוס דוחה את ההצעה וממשיך בשלו. רצונו של אדיפוס במחזה, הוא רצון חופשי. דבר מן הדברים שהוא עושה אינו נכפה עליו על-ידי הגורל. רצף פעולותיו של אדיפוס מביא עליו את האסון.

האנושי והקוסמי במחזה "אדיפוס המלך"[עריכה]

בעיית האחריות המוסרית עולה במחזה בצורה מופתית. מוצג מקרהו של אדם העושה מעשה שהוא בלי ספק מביש ומזוויע: הוא רוצח את אביו ואחר-כך נושא לאישה את אמו. אולם, הוא עושה את מעשהו בבלי דעת, ולכאורה, רק משום שהאורקל של אפולון גזר עליו לפני היוולדו כי כך יעשה. לפיכך, ניתן לומר כי אין לו אחריות מוסרית למעשה זה, כי הוא חף מפשע ועל-כן אינו ראוי לעונש האכזרי שהוטל עליו. לאור זאת, נראה שאין כלל אחריות מוסרית של הגיבור הטרגי למעשה המביש, המחולל את הסבל הטרגי. עניין זה מעלה את השאלה: אם אדיפוס היה מיועד (אם נגזר עליו מראש) לעשות מעשה זוועה הרה-אסון, האין הדבר מקנה לו מעמד של קורבן לתעלולי הגורל? ואם אינו אלא קורבן, הרי סבלו יכול להיות רק מעורר-רחמים וקורע לב, אך בפירוש לא טרגי באמת. אם כך הדבר, אדיפוס אינו גיבור טרגי אמיתי והמחזה אינו טרגדיה אמיתית.

הנחת היסוד העומדת מאחורי טיעון זה היא שאם אין חופש בחירה, כלומר אין רצון חופשי – הרי שגם אין אחריות מוסרית; וכאשר אין אחריות מוסרית, אין גם סבל טרגי אמיתי ולכן אין גם טרגדיה.

אם נגזר מראש על אדיפוס לעשות את מעשה הזוועה – להרוג את אביו ולשאת את אמו – האם צודק הוא שייענש על פשע לא מודע כזה? האין זה עוול נורא להעניש אדם על שעשה מעשה שלא יכול היה שלא לעשותו? נראה שכאשר אין אחריות מוסרית, אין הצדקה לעונש. זוהי למעשה הבעיה שהוצגה באופן מושלם במחזה "אדיפוס המלך".

הדבר שאותו מבקשת הטרגדיה היוונית להראות ולשכנע בו הוא שהמעשה המביש או מעשה הזוועה אשר נעשה בידי אדם, הוא הפרה של הסדר הקוסמי או האלוהי, בלי שים לב למניעו או לכוונתו של הגורם האנושי. המניע האנושי, כמו גם אופי האדם – אפשר שיהיו טובים (או לפחות לא מרושעים), ואף-על-פי-כן, מעשה מביש שנעשה בפועל, יהיה באופן עובדתי הפרה של הסדר האוניברסאלי, ומשום כך חייב בעונש – כלומר בכפרה, כדי שהסדר האוניברסאלי אשר שובש, יאושר מחדש ויושב על כנו.

זוהי המתכונת היסודית של הטרגדיה היוונית: ההפרה או השיבוש של הסדר האוניברסאלי על-ידי מעשה מביש או מעשה זוועה (רצח, ניאוף, גזילת שלטון) שנעשה בידי אדם; הענשתו המופתית של האדם שעשה את המעשה; אישורו המחודש והשבתו של הסדר האוניברסאלי על כנו על-ידי הסבל המכפר של הגורם האנושי. זה היה לדעת היוונים, הצדק העליון.

האיש הזה אדיפוס – כך גוזר האורקל של אפולון – בהיותו אדם, חייב לעשות את המעשה המביש הזה; הוא יעשה אותו בהכרח, מאחר שצורך בלתי-נמנע הוא לטבע האדם לעשות מעשים מבישים כאלה.

לפי תפישת עולם זו נענש אדיפוס בצדק, אף שביצע את מעשהו בבלי דעת, ובלבד שיהיה זה עונש תיקוני. מכאן המסקנה, שבטרגדיה היוונית כל גיבור טרגי הוא כעין דמות אדם הראשון – אב-הטיפוס של החוטא היציג, השב וחוטא תמיד את חטאו היסודי של המין האנושי, חטא הגאווה הרוחנית. מכאן, ש"אדיפוס המלך" הנו מחזה דתי, שהטרגדיה בו נועדה להמחיש את עוצמת האלים ולהגביר את האמונה בהם.

"אדיפוס המלך" כמחזה פוליטי[עריכה]

נושא מרכזי במחזה הוא עלייתו ונפילתו של המנהיג. אדיפוס, החכם והרגיש לצרכי העם והמדינה, מודע מאוד למעמדו המלכותי. הדבר מאיים עליו, שמא יאמץ איכויות מוסריות של רודן. על אף יראת האלים שבלבו, שייך אדיפוס השליט לעולם של הפוליטיקה ושל אמות המידה האנושיות יותר משהוא שייך לסדר העולם האלוהי. הגאווה, שהיא תכונה בולטת באופיו, דוחפת אותו לבזות את הנבואה ולחוש שהוא כמעט נעלה על האלים. ועם זאת, כל זה עדיין אינו עושה את אדיפוס אשם מבחינה מוסרית. יש בו די גדולה להתייצב באומץ מול הגרוע מכל. בכך הוא משמש מופת למנהיגות שלוקחת אחריות.

אדיפוס הוא אדם ומנהיג המחבר באישיותו תכונות מנוגדות, שיש בהן להעלותו לגדולות, אך גם להפילו לשפל המדרגה. הוא אדם חכם, מהיר מחשבה, בעל נכונות עיקשת להשיג את מטרתו (גילוי זהות רוצח ליוס) ואכפתי לסבל העם. תבונתו הביקורתית מסייעת בידו לנתח את מציאות חייו כשליט ולפעול למען שיפורה. יש בו אהבה גדולה למולדת ותחושת אחריות לקהילה. מזגו דמוקרטי ופתוח וככזה הוא נתפש כשליט אידיאלי. לצד אלו, מכנס אדיפוס באישיותו תכונות בעייתיות כגון: עקשנות, רגזנות, פזיזות מחשבתית, חשדנות כלפי סביבתו – המובילות אותו לאובדן-עשתונות ברגעי לחץ ולקבלת החלטות מוטעות והרות-אסון. כל אלו חוברים בו יחדיו למסע שראשיתו ברצון עז, המשכו במאבק, וסופו טרגי.

Aloney Yitzhak Youth Village.JPG דף זה או חלקו נלקח מתוך האתר כפר הנוער אלוני יצחק.