ניתוח יצירות ספרותיות/נתן אלתרמן/ירח

מתוך ויקיספר
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

השיר "ירח" הופיע בספרו הראשון של נתן אלתרמן "כוכבים בחוץ" (1938).

מבוא[עריכה]

השיר מתאר סיטואציה של התבוננות בעיר בשעת לילה. המראות הנשקפים בהתבוננות זאת מבליטים את הראשוניות המופלאה, השמורה גם לנופים הבנאליים ביותר. מבט נכון יכול להחזיר לכל מראה, יהיה זה הטבעי ביותר, את הנשגבות שמאפיינת את רגע הולדתו. השיר מתאר את ניסיון המשורר לשוב ולהתפעל ממראה מיוחד, גם אם הוא נבלע בשגרת החיים הקודרת. חוויית התבוננות זו עשויה לחזק את זיקת האדם לטבע ולהביאו להבנה עמוקה יותר באשר לסודות הקיום האנושי.

תוכן השיר ומשמעותו[עריכה]

בית א´[עריכה]

השיר נפתח בהכרזה "גם למראה נושן יש רגע של הולדת" ומכוון לביטול הסתמיות המלווה את יחסם של בני-אדם למראות ישנים. העובדה שתופעה מסוימת הפכה שגרתית מעצם חזרתה פעמים אין-ספור, איננה מפחיתה מתפארתה, כפי שנתפשה כאשר הופיעה לראשונה – ברגע לידתה. בשורות הבאות מתוארת העיר בביטויים של עצב. המילים "שמיים בלי ציפור / זרים ומבוצרים" – יוצרות אווירה נוגה של חֶסֶר ושל הוויה קיומית מנוכרת. מתעוררת תחושה של העדר חיים ושלילת חירות. הלילה מאיר באור הירח את העיר ה"טבולה בבכי הצרצרים" – ביטוי מאיים וסהרורי המחזק את האווירה המשתקפת מהשמיים החסומים, שאפילו ציפור אין בהם.

באמצעות תמונה זאת, משתמש המשורר בתיאור טבע סיוטי, על –מנת לבטא את תחושותיו הנפשיות. נראה כי על אף המציאות אפופת הזרות ונטולת החיוּת, מבקש המשורר להכיר באפשרות לראות את הדברים אחרת, באור אופטימי וחגיגי כפי שנרמז במילים "יש רגע של הולדת".

בית ב´[עריכה]

בבית זה מתפתחת נקודת המבט של המשורר המבקש להרחיק אל מחוץ לעיר ולראות את הדרך. המפתיע הוא בהתייחסות מהופכת ליחסי האדם (ההלך) והדרך. במקום שהאדם יצפה בדרך, הדרך צופה אל האדם. היפוך זה מקטין לכאורה את האדם, שנראה כי מיקומו ביקום מוגבל וזניח.

אף על פי כן, הדרך, שהיא סמל החיים, מופיעה כמי שמצפה לאדם ומזמינה אותו להשתחרר מהניכור והאטימות שרובצים עליו כמי שמתגורר בעיר המדכאת. תמונת "הירח על כידון הברוש" מעצימה את האווירה הלילית-סהרורית, המחדדת את המאבק בין הירח העגול (סמל השמימי) לבין הברוש המחודד (סמל המציאות הארצית). השילוב בין הירח לברוש באמצעות המילה "כידון" (כלי נשק חד), והעיצוב של הירח כמעין פנס הניצב על כידון הברוש כדי להאיר את הדרך, מעורר במשורר התפעמות נרגשת של מי שזוכה להתבונן בפלאי הבריאה.

אותה הדרך, המכילה בתוכה את השמיים והארץ, יכולה לקבל אליה את האדם ולשרטט עבורו את מסלול קיומו. לאדם יש סיבה לחוש אופטימיות נוכח הדרך המצפה לו, אך הוא נידון להיות ספקן באשר לסיכוייו להשתלב באותה דרך, במובן של להתמזג עם הטבע ולהיות מאושר. שתי השאלות הסוגרות את הבית השני: "אלי, העוד ישנם כל אלה? / העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?" מפנות את האדם מהדיבור עם עצמו אל פנייה החוצה, אל האלוהים, מתוך ניסיון לתהות על מצבו האמיתי של העולם ועל מקומו שלו בעולם זה.

בית ג´[עריכה]

בבית האחרון ניתן לזהות כי המשורר מצא את התשובות לשאלות הקיום בעולמו הפנימי. התשובה לא נמצאת בנוף, שהרי המים ניבטים מהאגם כמו ראי דומם, והעץ ניצב בשקט, מכוסה בעליו או פירותיו המדומים לעגילים אדומים. המראות הללו נתפשים בעיני המשורר כצעצועי האל. בהכריזו כי "לעד לא תעקר ממני, אלוהינו, תוגת צעצועיך הגדולים", בוחר המשורר להכיר, בהסתייגות אמנם, ביפי תופעות הקיום המדומות לצעצועים. תפישת הבריאה וקיום העולם כמשחק של האלוהים עשויה להוביל להכרה אופטימית בדבר יופיין של תופעות הטבע וראוי לו לאדם שיוקיר וייהנה מ"השימוש" בצעצועים אלו, כל עוד הוא חי. מנגד, דימוי תופעות הקיום לצעצועי האל, עלול להוביל למחשבה מייאשת שגם האדם כיציר הבריאה הוא לא יותר מצעצוע של האל, וככזה מידת שליטתו בחייו מוגבלת ואף מקרית ביותר. על-פי תפישה זו כוח הגורל שולט באדם ואין לברוח מפניו, כי הבחירה איננה בידו. צירוף המילים האוקסימורוני "תוגת צעצועיך" מחזק את תחושת המתח שבין העצב לבין השמחה, המאפיינת את חיי האדם הניצב בחולשתו אל מול עוצמת הקיום והטבע.

אמצעים אומנותיים[עריכה]

מבנה[עריכה]

השיר "ירח" בנוי משלושה בתים, בני חמש שורות בכל אחד וכולל חריזה מסורגת בשורות א-ד; ב-ה. מבנה הבתים שובר את הארגון המקובל בשירים הכוללים ארבע שורות בכל בית. הפסיחה המופיעה בכל הבתים בשורה השנייה מבליטה את הציפור (בית א´), הירח (בית ב´) והעץ (בית ג´) – המייצגים שלוש תופעות המתפרשות כצעצועי האל. עיקרון מבני זה תומך במשמעות ההתבוננות הנפעמת של האדם ביציר הבריאה ובעמידתו הנבוכה מול סודות הקיום האנושי.

מטאפורה והאנשה[עריכה]

  1. "גם למראה נושן יש רגע של הולדת" – לשון ציורית המעניקה למראה משמעות אנושית, כאילו מדובר ביצור חי שניתן להבחין ולזכור את רגע בריאתו. משפט זה מחזק את כוונת המשורר הקורא להתפעל גם מתופעות שבשגרת היום-יום נתפשות כבנאליות.
  2. "שמיים בלי ציפור זרים ומבוצרים" – זהו תיאור קודר של הוויה קיומית נטולת חיוּת. ציור לשוני זה יוצר אווירה מעיקה המזכירה שהות בעיר הנתונה מצור. הזרות העיר מסמלות את מצב הרוח הירוד של המשורר נוכח מציאות החיים הריקנית.
  3. "עומדת עיר טבולה בבכי הצרצרים" – העיר מתוארת כמקום שוקק צער. היא שקועה בבכי הנשמע כמו קינה מתמשכת, המציירת אותה כמשעממת ומונוטונית כמו קולו המטריד של הצרצר. אפשר לראות בביטוי ציורי זה סמל לבכי ייסוריהם של בני-האדם החיים בעליבותם בעיר המאופיינת בזרות ובניכור שבה.
  4. "דרך עוד צופה אל הלך" – לשון האנשה המגלה אופטימיות ותקווה נוכח נכונות הדרך, שהיא סמל החיים, לקלוט אליה את ההלך (האדם החי) ולהעניק לו משמעותי וראוי.
  5. "והירח על כידון הברוש" – ציור מטאפורי הממחיש זווית מבט ייחודית המחברת בין השמימי והארצי. הירח ניצב על כידון הברוש במה שנראה כמו פנס רחוב המאיר את העיר. זהו מראה מרשים כל-כך (עבור מי שמסוגל ברגישותו להבחין בו), עד שהוא מעורר שאלות קיומיות באשר לאפשרויות החיים בעולם הזה ולמידת החיבור לטבע כביטוי לאושר.
  6. "שוקט העץ באודם עגילים" – ביטוי ציורי המשלב לשון האנשה ותמונה מטאפורית היוצרים מבע של שקט יפה. העץ בשתיקתו מותיר את האדם להשתומם אל מול פני הטבע האסתטי. העץ המקושט בעלים או פירות אדומים מסמל את מחויבות האדם לעצמו, בדבר ניסיונו להעניק משמעות לחייו, כי זו לא תינתן לו על-ידי גורמים חיצוניים (מי האגם השקופים והעץ האדום). האדם ניצב מול שלווה בה שקע הטבע, ומכאן עליו להחליט מה יעשה במראות אלו שהם פרי בריאתו של האל
  7. "לעד לא תעקר ממני, אלוהינו, תוגת צעצועיך הגדולים" – במילות הסיום מובלטת לשון ציורית אוקסימורונית, המציגה את תופעות הטבע כולן כצעצועים של האלוהים, ומותירה את האדם להכיר בכורח בחירתו (אם זו בכלל קיימת) מה לעשות בצעצועים הללו. הצעצועים בניגוד לשיוכם החיובי אל עולם הילדות, מופיעים כאן ככלי-משחק מאיימים הנתונים בידי כוחות הגורל העליונים, הנוהגים בהם באדישות מפחידה. הצהרת האדם כי לעולם לא יחדל ליהנות אך גם לכאוב את המציאות בה הוא חי, משרה תחושה חיובית הנובעת ממבט מפוכח שיש בו השלמה מפויסת עם ההכרה בחולשתו כ"נידון לחירות" החייב לעצב את חייו בעולם.

סיכום[עריכה]

השיר "ירח" מזמן לקורא השקפת עולם מיוחדת המעודדת לחוות את המציאות בדרך מחודשת ורעננה, אשר תאפשר התמודדות מוצלחת יותר עם השגרה והשעמום המאפיינים את חייהם של בני-אדם רבים בעידן המודרני. אלתרמן מציע אלטרנטיבה של הקפאת רגעים תוך התבוננות מפוכחת ואופטימית בהם, שתאפשר נגיעה בעלת משמעות, אשר תוכל להעניק טעם חדש לחיים. לשם כך, אין צורך להמציא תופעות חדשות, אלא יש להתבונן מחדש ובהתרגשות גם באותם מראות נושנים ולהיזכר בקסמם, עם רגע לידתם. הגילוי מחדש עשוי להעניק משמעות ברוכה לדברים שדומה כי אבד כבר העניין בהם. אין מדובר כאן בהתפעמות ראשונית וספונטאנית, אלא דווקא בהתרגשות מבוקרת של מי שמבקש להיאחז בחוויות החיים מתוך הכרה שניתן לראות בהן את היופי שעדיין שם.

Aloney Yitzhak Youth Village.JPG דף זה או חלקו נלקח מתוך האתר כפר הנוער אלוני יצחק.