פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיספר ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

נושא הרומן

הסיפור קאטרינה עוסק באופן עקיף בנושא השואה. העיסוק בשואה באמצעות אומנות מעלה שאלה(תיק נושא: השואה בדיסיפלינות השונות http://www1.yadvashem.org/education/department/hebrew/marpad/Discipline.htm) : האם אפשר לעסוק בנושא השואה באמצעות אומנות? האם העיסוק בנושא באמצעות אומנות אינו מצמצם או מגמד את הנושא? אפלפלד (ניצול שואה) הסביר כי האומנות היא הכלי היחד בידו עמו הוא יכול להתמודד ישירות עם זיכרונות השואה. הוא תיאר כי השואה היא כמו שמש בעלת טמפרטורה גבוהה מידי ולכן, עליו להנמיכה בכדי להיות מסוגל להתמודד עמה. הרומנים של אפלפלד אינם מתארים את השואה כפי שהתגלמה במחנות הריכוז, אלא בוחרים להפנות את המבט אל אנשים הנמצאים בשולי היערות, בכפרים ועוד, או שזמן השואה נמצא ברקע הסיפור. מרבית מיצירותיו עוסקות הזמן שלפני או אחרי השואה, אך לא, בתקופה עצמה. יחסו של אפלפלד לכתיבה על השואה הוא אמביוולנטי (דו ערכי). מצד אחד, הוא מרגיש שהכתיבה היא צורך ודחף לנפש, בלתי נמנע, המשמש ככלי ביטוי לנושא השואה, המאוס בעיניו. מצד שני, הוא לא יכול לכתוב על הנושא. מתוך גישה זו, נגזר סגנונו : מאופק, מנורי, משפטים קצרים, אין תיאורים ארוכים ואפילו אירועים מזעזעים נמסרים במספר משפטים. בסיפור "קאטרינה", מנסה אהרון לברר ולמנות את הסיבות המניעים ל"שנאת היהודים", שהגיעו עד לרציחתם . ישנם סופרים הנועצים את האצבע המאשימה בשאננות היהודים, כמו למשל עגנון, בסיפור "האדונית והרוכל", בו מתואר היהודי כאדם שאנן, עיוור, הרוצה לחיות בנוחיות, במקום להתמודד עם המצב הקיים. עם זאת, אהרון, מראה ברומן זה, שהסיבה לרצחנות נעוצה ברוצחים עצמם - בתכונותיהם הרצחניות, שבאמצעותם הוא מעביר את המראה של השואה – שיא השתלשלות אירועים אנטישמים כלפי היהודים.

ז'אנר/מבנה

סיפור זיכרונות שנמסר מפיה של מספרת (מספר עד/גיבור) הסיפור, קאטרינה, אישה בת שמונים, גויה, המשחזרת את סיפור חיה. העלילה בנויה בתבנית של סיפור מסע (תחנות), בו הדמות יוצאת מתחנה אחת לתחנה אחרת עד אשר היא חוזרת לתחנת המוצא (סיפור מעגלי). תבנית זו, מאפשרת עיצוב של דמות המתפתחת ועוברת תהליך שינוי מבחינה נפשית ומנטאלית. וכן גם, מאפשרת למחבר להדגיש את הרעיון המרכזי של העלילה.

עלילה

קאטרינה היא איכרה נוצריה, נבערת מדעה (ללא השכלה) שנולדה למציאות חיים קשה. במהלך העלילה היא מתגלה כשתיינית, פראית, רוצחת ושונאת יהודים שחונכה עוד מגיל צעיר לשנוא אותם. במהלך העלילה, קאטרינה עוברת שינוי, משנאת יהודים לאהבה ועד הערצה. הדמויות הגורמות לשינוי הם יהודים עמם היא נפגשת לאורך כל העלילה בניהם : רוזה ובנימין, הני, סאמי ועוד. שינוי זה כרוך בפתרון הקונפליקט שמתרוצץ בנפשה. קאטרינה מסווגת את היהודים לצד הטוב, המחונן, העדין, האנושי, החלש והנתעב. לעומת זאת, היא רואה עצמה שייכת לצד הפראי, הקשור לטבע והחזק. בסוף העלילה, משנה קאטרינה את דעתה כלפי היהודים, היא רואה בהם כקדושים, עובדי ה' שיש להעריץ ולעלות את זכרם.

הצגת נושא השואה

נושא השואה מוצג מנקודת מבטה ואופייה של קאטרינה. קאטרינה דומה לבני עמה, הרותנים (תת לאום אוקראיני), פרט לפריט יחיד – היא עדה ליהודים, לכן, היא משתנה והופכת להיות דמות נבדלת וייחודית. בחירה בדמות שכזו, מביעה את צורך הסופר להבין ולחקור את המנטאליות של הרוצחים. זו הינה טכניקה חדשנית ושונה המושכת את תשומת לבם של הקוראים ונותנת מימד אומנותי לאירועים.

הרקע החברתי

ברומן שני סוגים של תרבויות, המציגות ניגודיות זו לזו : יהודית ונכרית. החברה הנכרית, מוצגת כחברת היסוד, הפראית באמצעות שני מוטיבים מרכזים והם :

בית המרזח (פאב) – החברה מוצגת כשתיינית, חייתית, רצחנית, חסרת מעצורים, ללא כבוד.
השייכות לטבע – הנכרים הנם משוחררים, אמיצים, חזקים, שוחים בנהר, קרובים לבעלי החיים.

בניגוד להם, החברה היהודית, מוצגת כמאופקת, שתקנית, למדנית (גם הטף לומד מבוקר עד ערב) ונקייה. היהודים אינם מחוברים לטבע. המוטיבים : ספרים, ריחות ניקיון בחגים וכשרות.

החברות מוצגות כדיכוטומיות (דו קוטביות) בכדי להבליט רעיון מסוים; קיימות שתי אפשרויות למימוש האנושות. החברה הנכרית מייצגת את היסוד הראשוני באדם - הכוחניות, ואילו, החברה היהודית מייצגת את היסוד המאופק, התרבותי, הנשלט. לאורך כל העלילה מנסה קאטרינה לשלב בין שתי יסודות מנוגדים אלו. באמצעות סיפורה עונה הסופר על השאלה : האם זה אפשרי?

ניתוח הסיפור

אקספוזיציה – פרטים התורמים לעיצוב הנושאים שיתפתחו בהמשך

סיפור מעגלי – חזרה לשורשים

הפתיחה, מייצגת את נקודת המוצא והסיום של חייה של הדמות הראשית, קאטרינה, כאשר היא כבר בת שמונים. מכאן, שהסיפור הוא מעגלי, סיפור המתחיל ומסתיים באותו שלב בחיים. מבנה זה תורם לרעיון המרכזי של הסיפור, לפיו כולנו חוזרים לשורשים שלנו. כך, קאטרינה, שמהלך כל חייה ניסתה להתרחק משורשיה, חוזרת בסופו של דבר לכפר הולדתה, וכן גם, היהודים שהתרחקו ממולדתם וחזרו בעקבות השואה למקום היחיד שבטוח להם – מדינה יהודית. בתחילת האקספוזיציה, קאטרינה מתייחסת בצורה נרחבת לתיאורי הנוף והמרחב ומוצאת בהם נקודת אור וקודשה. דבר המעיד על התפתחותה הרוחנית והנפשית במהלך העלילה. בסוף חייה, קאטרינה, לאחר התמודדות עם קונפליקטים והתחמקויות רבות, מגיעה להרמוניה עם עצמה – שלווה ואיזון.

הניגוד בין היהודים לגויים

כבר באקספוזיציה מופיע הניגוד בין הפיזי (הגויים) לרוחני (יהודים), דפוס החוזר לאורך כל העלילה. ניגוד זה מוצג באמצעות הניגוד במצבה הפיזי והרוחני של קאטרינה. קאטרינה מתארת את מצבה הפיזי (חוסר יכולת לזוז) במילים : "אלמלא החלון הרחב, הפתוח לרווחה, אלמלא הוא, המוציא אותי ומביא אותי, הייתי כלואה כאן...", היא רואה את עצמה ככלואה בתוך חדר'.

מוטיב הזכרון – "לזכור ולהזכיר"

קאטרינה מספרת את סיפורה רק כדי לזכור ולהזכיר : "אני מחקתי חיק ראשון זה מזיכרוני כבעל חיים. אבל זכרונו של האדם חזק ממנו...". בסוף העלילה, רואה קאטרינה עצמה כמעין שליחה ונביאה שצריכה להזכיר ולשמור את זכר היהודים, שבתודעתה הושמדו. כמו גם, היא רוצה לשמר את הזיכרון על הדמויות האהובות עליה (בדרך כלל היהודים) באמצעות זיכרונותיה ורשימותיה. בזאת היא קושרת את הדברים לנושא השואה. המספר, באמצעות אמירה זו מלמד כי הזיכרון הוא כורח (דחף) אנושי, המבדיל בין בעלי חיים לבני אדם שלא ניתן לשלוט בו או לברוח ממנו.

קאטרינה כשליחה

כבר בתחילת הסיפור יש רמז מקדם שקאטרינה שונה מבני עמה ושהיא בעלת יכולת להתחבר גם אל הצד הרוחני. קאטרינה מספרת על חוויה מיסטית שחוותה בהיותה בת שבע, היא אבדה את הפרה שלה. היא הלכה לחפשה ולפתע שמעה קול אומר : "אל פחד בתי את תמצאי את הפרה האבודה". כמו לאורך כל העלילה, מוזכרים מאפיינים נוספים המרמזים על היכולת שלה להתמסר לצד הרוחני; האמונה הנוצרית הפשוטה שיש בה, העובדה שהיא מדברת עם אהוביה המתים, וכן, האירוע המיסטי שמתרחש בסוף הסיפור המזכיר את משה וה"סנה הבוער". יש לציין שגם בעיני רוחה של קאטרינה, היא רואה עצמה כמעין שליחה, אך, בעיני הסביבה היא נתפסת כמפלצת משוגעת.

מוטיב השיבה

הסיפור מסתיים באותה אמירה שחזרה בתחילה הסיפור : "ועכשיו כמו שאומר המשל חזרו המים אל הנהר, המעגל נשלם ואני שבתי לכאן". בסופו של הרומאן, מגיעה קאטרינה להשלמה ואיזון בין הקונפליקטים שממלאים את חייה. כל חייה היא בורחת מכפר הולדתה, בית הוריה ועוברת תהליכים שונים של סטירות וקונפליקטים אשר מחזירים אותה בסיומו של הסיפור אל שורשיה – ביתה. בתום הסיפור, מצליחה קאטרינה לאזן בין הגישות שלה ליהדות ולנצרות ולחיות עמן בשלום.

אמה של קאטרינה

בסוף הפרק הראשון מתוארת הוויה משפחתית של קאטרינה, המבוססת על פחד וכוחניות. האם מתוארת כקשת יום, מאיימת על סביבתה (אפילו הפרות פחדו ממנה) והקשר הגופני עם האם היה רק באמצעות מכות. קאטרינה מתארת את הניגודיות בדמות אמה; מצד אחד, בימי החול פניה היו כבויות ומאיימות, מצד שני, בימי חג הפסחא, פניה היו משתנות ואור ויריאת קדושה היו קורנים ממנה. מכאן, שבין קאטרינה לאמה יש אנלוגיה - שתיהן מתוארות דרך הניגודיות הקיימת בתוכן. במהלך העלילה, נראה כי גם בקאטרינה קיימת ניגודיות; מצד אחד, היא פראית, כוחנית, מחוברת לטבע ונועזת, ומצד שני, היא נמשכת אל הרוחניות, הרכות והעידון.

דמות האם הביולוגית היא גם שורש בתוך נפשה של קאטרינה, המהווה מצפון ורגשי אשם אצלה. במהלך העלילה, כאשר קאטרינה נמשכה אחר היהודים, היא חווה בתודעתה סוג של חטא באמה, אותה זכרה כמעט לאורך כל הסיפור כדמות המטילה עליה אימתה. אחת מהדרכים להביע את השינוי שחל בקאטרינה היא הליכתה אל הכלא. ברגעים אלו קאטרינה כמו שוכחת את ידיה הכבדות של אמה, ומסוגלת להתמזג ולהזדהות לחלוטין עם האם, כפי שזכרה אותה ברגעיה הטובים ביותר - בחג ובשכרות. "לראשונה חשתי בתוכי את אמי, לא אמי שהייתה מכה אותי אלא אמי האמיצה, שכל השנים ביקשה ללמד אותי אומץ לב ולא ידעה כיצד. עתה צעדתי עמה, בלא מחיצה, כגוף אחד"

דמות האב

מערכת היחסים עם האב פגומה לחלוטין. האב נעשה שתיין לאחר מות אשתו והוא ישן רוב הזמן בבתי המרזח ומתעלם לחלוטין מקאטרינה. ההתייחסות היחידה לקאטרינה, הייתה לילה אחד, כאשר חזר שיכור לבית והטריד אותה מינית.

בהמשך הסיפור, בביתה של רוזה, נגלה לקאטרינה מותו של אביה. לתדהמתה, מצווה עליה רוזה להתאבל על אביה, על אף שלא אהב אותה, כי התורה מצווה על כיבוד הורים. המענה הפשוט כל כך לקונפליקט שהטריד את קאטרינה במשך השנים - כיצד עליה להתייחס לאביה, הותיר בה רושם שלא פג על הדת היהודית, מנהגיה ותפיסת עולמה.

הפתיחה כנקודת מוצא וסיום

נקודת הפתיחה מתוארת כהוויה קשה, לעומת נקודת הסיום (כשהיא בת שמונים) המתארת הרמוניה בין הניגודים השונים המאפיינים את דמותה של קאטרינה.

לאחר קריאת סיפור חייה הקשה של קאטרינה, למילים המובאות בתחילת הספר נוסף נופח משמעותי. תיאורי הטבע הרבים מציגים את הרוחניות שבה, אותה רכשה בבתי יהודים. לפתע מאחורי משפטים סתומים כמו "חבל שעל המתים נאסר הדיבור, יש להם מה להשמיע, אני בטוחה." ו"הכל על מקומו, רק לא האנשים, כולם נסתלקו והלכו" - בסוף הסיפור, הקורא מסוגל לראות דמויות, להיזכר יחד עם קאטרינה ולהבין את המשמעות שמאחורי האמרות.

קאטרינה אומנם לא רכשה השכלה במהלך חייה, אבל ניסיונה החדיר בה חכמת חיים שהקורא מסוגל כעת, לאחר קריאת סיפור חייה, להעריך ולכבד. עם הערכה זו את קאטרינה, באה היכולת להזדהות עם יחסה החם והמעריץ אל היהודים ומושגת למעשה תכלית הסיפור - כתב הגנה על העם היהודי.

פרק ב' – העזיבה מבית הוריה

בפרק זה מספרת קאטרינה על העזיבה שלה את בית הוריה. היא מספרת שלאחר שהתייתמה מאמה הביא אביה אישה חדשה לבית, אותה הוא הכה. בגלל הניכור שהרגישה קאטרינה בביתה היא מחליטה לעזוב.

כמו גם, בפרק זה, מנסה המחבר לאפיין את התודעה האנטישמית, שעל פיה חונכו גויים. הוא מתאר באמצעות קאטרינה דברים אותם מספרים לה עוד בילדותה ומונה את שלושת המרכיבים לשנאת היהודים :

שנאת הזר / השונה / החריג – קאטרינה רואה ביהודים כגורם לא אנושי אשר מאיים עליה. היא משתמשת בתיאורים חייתיים בכדי לתארם : "יצורים לא מהעולם הזה", "מיני רוחות שחורים ומכרכרים על גבי רגלים דקות", "הם מהלכים על מיני כרעים...", "השדים הגיעו לכאן..." (מוטיב השדים).
אנטישמיות תועלתית – אנטישמיות זו באה לידי ביטוי באמצעות דודתה של קאטרינה (מאריה). "אם מתרגלים אליהם מפיקים מהם רק תועלת". אנטישמיות זו אפיינה את השלטונות באותה תקופה אשר שנאו את היהודים ועם זאת, עדין ניצולו אותם לטובתם. יחסים שכאלה, יחסים אי קוולנטיים, גורמים לאדם להזדקק לאחר ומצד שני, לשנוא שהוא מסוגל ואתה לא.
אנטישמיות דתית – האם של קאטרינה מזכירה אנטישמיות זו כאשר היא אומרת "הם רצחו את ישו".

קאטרינה גדלה בסביבה אנטישמית עמוקה ולא רציונאלית.

דמותה של קאטרינה

קאטרינה היא דמות עגולה, העוברת תהליך של שינוי מבחינה מנטאלית ונפשית, היא דמות מורכבת הדומה במידה רבה לאדם אמיתי. בגיל שבע עשרה, היא יוצאת מביתה בכפר וחוזרת אליו כשהיא בערך בת שמונים. כלומר, העלילה מתפרסת על גבי שנים רבות ושונות בחייה קאטרינה, כאשר בכל תחנה בה עוברת קאטרינה, היא חווה אירוע אחר. גם בסיפור "התפסן בשדה השיפון" וגם ב"קאטרינה" נמסרת העלילה בדיעבד, אולם, בסיפור זה, אנו רואים כי הדמות הראשית הגיעה לתובנות אישיות.

פרק ג' – תחנת ראשונה : הרכבת

עולם הגויים שנמצא בתחנת הרכבת אינו מאיר פנים. זהו עולם אפל של שכרות, מיניות חסרת מעצורים, זילות הגוף ("הגוף אינו קודש, לא יקרה לך שום דבר"), ניצול הגוף (הגוף ככלי להשגת דברים, כמו למשל, שתיה) והתנהגות כמו של בהמות. בשלב זה, קאטרינה אינה מעריכה את עצמה ואת גופה, לכן, כל בחור שמעניק לה מעט יחס, מקבל ממנה את גופה והיא מוכנה ללכת עמו. כמו גם, היא מספרת על הניצול ; שהיא אינה מצליחה ליצור קשר של מחויבות "ההבטחות שהבטיחו לי הבחורים, הבטחות שווא היו". בשלב זה, גורם ההצלה שלה היא היהודיה רוזה :"אינני יודעת כיצד נראה מלאך ה', אך, קולה של האישה נשמע לי כקול ממרומים". כבר בהתחלה, מעוררת בה רוזה יחס אמביוולנטי(=דו קטבי); מצד אחד, היא מרגישה כי רוזה הינה מלאך שעומד להציל אותה, מצד שני, היא מספרת על אי השקט והאשמה שהרגישה כלפי אדם צדיק (מרגישה מחויבת לתת לה משהו בתמורה ליחס הזה).

ההליכה אחרי רוזה מעוררת בקאטרינה פחד לא רציונאלי מהיהודים. לאורך כל מסעה, קאטרינה מתמודדת עם קונפליקט בין שני כוחות. מצד אחד, היא נמשכת אל היסוד, הכעס, הפרא, חוסר גבולות, מצד שני, היא נמשכת לרוח, העדינות, לזה שמכונן גבולות מותר ואסור וקובע מהוא איפוק.

פרק ד' – ו' – תחנה שנייה : ביתם של רוזה ובנימין

זהו המפגש הראשון והממשי עם התרבות היהודית. קאטרינה ממפגש זה לומדת על העולם של היהודים :

עולם של גבולות מותר ואסור – העולם היהודי מאופיין באיסורים רבים, הפרדות והבדלות בין מותר לאסור. כל תרבות מאופיינת על גבולות והפרדה בין מותר ואסור. במקום בו אין גבולות והפרדה, אין תרבות.
חינוך – קאטרינה שמה לב שהחינוך היהודי הינו קפדני, היא מתארת חינוך זה במילים הבאות : "כך מכשירים כוהנים ונזירים". קאטרינה מסבירה כי החינוך שהיא קיבלה למד אותה לחיות עם הטבע, כלומר, לדעת לשחות, לדוג ועוד, לעומת זאת, בניה של רוזה (אברהם ומאיר בני 6,7) לומדים מבקר עד ערב, כמו בבית כלא.

מדבריה של קאטרינה אפשר לשמוע את נקודות הטוב ביהודים ואת נקודות הביקורת כלפיהם. מצד אחד, הם מאופקים מאוד, מצד שני, הם מקפדים יתר המידה ואינם מעורבים בטבע, בחיים, בהנאה, בפיזיות. בשלב זה, תכונותיהם של היהודים מעוררים בקאטרינה שנאה וסלידה.

בפרק זה, מגלה גם קאטרינה שהיא בהריון. האב של הילד מתכחש לה ובהסכמת רוזה, היא יולדת את התינוקת (אנג'לה) ומשאירה אותה במנזר. נטישת התינוק, מלמדת על מצבה הלא בשל ואחראי שאפיין אותה בתחילת הסיפור. היא מרגישה תחושות אשם על מעשיה.

נקודת מפנה ביחס ליהודים

נקודת המפנה מתרחשת בסיפור בעקבות כך שקאטרינה נמשכת אל בעל הבית. משיכה זו מושכת אותה אל העולם היהודי. קאטרינה לומדת שיש סוגים שונים של משיכה לאהבה;. בעל הבית (בנימין) מציג בפני קאטרינה מודל שונה של גבר מאלו שהכירה; גבר שקט, מאופק, רך ושאינו מזלזל בגופה. הבית של רוזה ובנימין הוא בית קפדני, עם זאת, גם בית הרמוני, המחובר לשורשיו ויש כבוד בין בני הזוג. היא לומדת מהי אהבה אמתית, אהבה שיש בה געגוע ואיפוק, וכן גם, לומדת שיש בתוכה את התכונות הללו. משיכה זו, מעוררת בקאטרינה שוב את הקונפליקט שקיים בה, היא מרגישה שהיא נמשכת אל הרוצחים, החוטאים ומעוררי הפחד. היא חוששת מהשינוי שחל בה. כאשר היא הולכת אל בית המרזח, היא מרגישה הקלה, כששוב חשה בחדווה אל המגע הגס שמעורר בה העם הרותני. מצד שני, היא חשה סלידה אל עמה לאחר שרואה קבוצת גברים שיכורים מתבוססים בזוהמה.

רצח בנימין על ידיי הרותנים

בפסח נרצח בנימין. רוזה וקאטרינה נשארות בבית לטפל בילדים. קאטרינה רואה ברוזה מעין אם שנייה, המשפיעה על דמותה ואופיה. רוזה הינה אישה רצינית, מעשית, הגונה, המנחילה בקאטרינה את מצוות היהודים (שמירת כשרות).לאחר זמן מה גם רוזה נרצחת וקאטרינה עושה מעשה יוצא דופן ולוקחת את שני הילדים (אברהם ומאיר) לכפר, שם תוכל לגדלם בעצמה. קאטרינה מראה בזאת כי יחסה ליהודים השתנה, היא מחליטה שהיא רוצה לחנך את הילדים כ"פתרון" לקונפליקט שיש לה; היא תחנך אותם לשמירה על מצוות היהדות, אך בד בבד תחנך אותם להיות חזקים ומחוברים לטבע, כדי שאיש לא יפגע בהם. בשלב זה, קאטרינה עדין אינה מבינה ששילוב זה אינו אפשרי (בין החזק, הפראי חסר הגבולות, לבין, המאופק, הרך והעדין). מעשי הרצח של בנימין ורוזה מחזקים את הקשר לעם היהודי. היא מתחילה להתבדל מעמה ואינה חוגגת על מותם, אלא, בוכה.

לאורך פרקים אלו, אנו רואים בקאטרינה כמראה לחברה היהודית, היא מסתייגת מההשלמה של היהודים כלפי מעשי הרצח והחולשה שהם מפגינים. לכן,היא טוענת שאין בהם שמחת חיים. לאורך הפרקים, מוזכר שוב מוטיב היהודי : "היהודים החלשים מעוררים את השדים".

אחת הדודות מאתרת את הילדים ולוקחת אותם מקאטרינה, ללא רוזה ובנימין, מאבדת קאטרינה את משמעות החיים וחוזרת לנקודת המוצא שלה, בית המרזח. בשלב זה, לומדת קאטרינה משהו על עצמה – לצד היהודים היא מזדככת, אך בלעדיהם היא שוב רותנית בת רותנים.

פרק ח' – תחנה שלישית : הבית של הניה

"שוב התגלה לי מלאך ממרומים...רק ניסים קורים לי, כל יום מתחדשים הניסים..."

בפרק זה, מגלה קארטינה שיש יהודים מסוג אחר. היא מכירה את הניה, אישה משכילה, פסנתרנית, ואומנותית באופן יוצא דופן, הגורם לה להיות אדם מיוסר ומתחבא. הניה קפדנית וקשה כלפי עצמה, אך, נדיבה ושוויונית כלפי היחס שלה אל קאטרינה. הניה ובן זוגה, איזו, הם דוגמא ליהודים הרחוקים מהמורשת שלהם ומרוכזים רק בקרירה שלהם ולכן, הם סובלים. איזו, שחקר מנזרים, מתרחק והולך למנזר ובעקבות זאת הם נפרדים. באמצעות זוג זה, מעלה הסופר שוב את הרעיון והסבל שנגרם עקב הניתוק מהשורשים.

הניה תאומת נפש, מראה עבורה קאטרינה, דווקא קאטרינה (גויה) היא זו שסייעה להני לשמור על המסורת ולא להפך. היא מתבקשת לעשות כך על ידי אמה של הניה. עם זאת, אנו רואים שאין הדבר עוזר, כיוון שהניה היא דוגמה קיצונית לחינוך הקפדני לשלמות, שבעקבותיו היא הופכת להיות האויב של עצמה (בניגוד לבנימין ורוזה שהחינוך לעדנה ושקט גרם להיווצרות אויבים חיצוניים). בשלב זה, קיים חוצץ בין קאטרינה לבני עמה, עם זאת היא חשה געגוע ורדיפה אחר עולם ה"טבע".

סוף פרק ט' – הפריצה לחנות של יהודים

הקונפליקט שוב עולה. מצד אחד יש לקאטרינה משיכה אל דמויות יהודיות (רוזה, בנימין, הני) המייצגות איפוק, משפחתיות, חום, רוך ועוד, מצד שני יש בה יסודות פראים.

קאטרינה מתארת את תחושותיה כאשר היא עוזבת; תחושות של ניכור, זרות, התעלמות, צמא ליחס אנושי ורצון לבית. במהלך דרכה היא עוברת ליד בית יהודי והיא מריחה מרק, כתגובה היא שואלת : "מדוע לא נתנו לי מרק?". המרק הינו סמל לחום ולמחסור שיש בקאטרינה שאינו מסופק על ידי בני עמה. לא רק שהם פראים וגסים, אלא, גם אינם דואגים זה לזה ולכן, אינם מצמיחים אנשים רהוטים ומוסריים.

שוב, היא רחוקה מהיהודים, שוב היא מתבהמת ולכן, היא פורצת לחנות של יהודי, ללא מעצורים ומספרת שעל אף שהיא יודעת שזה הוא הינו חטא בזוי, היא אינה חשה חרטה ומרגישה הנאה גסה שוטפת את גופה.

היהודים חסרי אונים וקדושים

מנקודה זו מתחילת פריצת הדרך בתודעתה של קאטרינה כלפי היהודים. כאמור, המפגש עם היהודי מעורר אצל קאטרינה את הקונפליקט, הבא לידי ביטוי בשני מוטיבים :

"יהודי חלש מעורר את השדים" – בתחילה, מסווגת קאטרינה את היהודים כחלשים המעוררים תוקפנות אצל בני עמה.
מוטיב הקדושה – בהמשך העלילה, קאטרינה מסווגת את חוסר האונים עם הקדושה ודמותו של ישו הנוצרי.

המחבר מעלה את השאלה : מה עדיף פיזיות או רוחניות?

תחנה רביעית – סאמי היהודי

קאטרינה פוגשת את סאמי בבית מרזח, היא נמשכת אליו, כיוון שהיא מזהה בו צדדים יהודיים של רוך ועדינות : "עיניים לו כשל ילד", "ילד במאורת פריצים". בין סאמי לקאטרינה יש אנלוגיה :

היחס כלפי בני עמו – יחסו עם יהודים מורכב כמו של קאטרינה. גם הוא היה מעורב בחייהם של יהודים. בגיל 50 הוא איבד את זהותו העצמית והאלכוהול תפס את מיקומו. בכל מקרה, קאטרינה מצליחה לפרק זמן לחיות עמו במערכת יחסים משונה.
הניגודיות - שניהם מאופיינים בניגוד פנימיים ; הוא שתיין (מאפיינים רותנים) , אך, רך (מאפיני יהודים).

בשלב מסוים מערכת היחסים בין השניים מחזקת את שניהם, סאמי מתחיל לעבוד ויש בניהם קשר של נתינה. עם זאת, כאשר קאטרינה מספרת לסאמי שהיא בהריון הוא מגיב בקיפאון אליה ומדרדר שוב אל השכרות. לכן, היא מחליטה לעזוב אותו. מעזיבה זו אנו למדים על:

השינוי שחל בקאטרינה – קאטרינה מודעת לרצונותיה ולסביבה. היא מחליטה לא להיקלע למצב ולוקחת פיקוד על חייה. היא לא נוטשת את בנה ורוצה לחנכו על פי עקרונת חייה.
הפראיות קיימת גם ביהודים – מפגש הרסני זה מלמד כי לא רק הרותני פראים, אלא, כל אדם ממוצאו הוא . גם היהודים לא מושלמים, גם הם לא תמיד מחליטים החלטות נכונות.

עם זאת, המחבר מדגיש הבדל בין פראותו של סאמי לבין פראותם של הגויים- בכך שסאמי לא אלים פיזית.

לידת בנה בנימין

קאטרינה יולדת את בנה וקוראת לו על שם בנימין אהובה. היא רוצה לערוך לו ברית מילה ולכן, הסביבה מנדה אותה. מעשה זה מראה את הייחודיות שבקאטרינה והרצון להשתייך אל העם היהודי, דרך בנה, בנימין. קאטרינה רוצה שבנימין יחונך וילמד את התרבות היהודית, אך גם יהיה חזק פיזית, לקראת הבאות.

בשלב זה, לומדת קאטרינה כי היהודים אינם מושלמים, כמו אשת המוהל היהודי שדרשה מחיר גבוה. מצד שני, היא מבינה את בעל הבית היהודי שאינו רוצה לשכור את החדר כיוון שהוא זקוק לשקט ופרטיות. ניתן לסכם ולומר כי קאטרינה מקבלת את החסרונות בעם היהודי ומקבלת אותם, בניגוד לחסרונות עמה.

נקודת שיא – רצח בנימין בנה

באמצעות בנה בנימין מרגישה קאטרינה משהו חדש, טהור, טוב ורך המגשר על הקונפליקט שלה בין הרכות לפראיות. רצח בנה מסמל חיסול ניסיונה של קאטרינה לערוך אינטגרציה בין שני יסודות מנוגדים אלו. רצח בנימין תורם ומאיר את :

המשמעות הרעיונית של הרומן.
הקונפליקט שהתפתח.
דמותה של קאטרינה .
קידום העלילה.

קאטרינה רוצחת פראיות את רוצח בנה ומבתרת אותו ל-24 חתיכות. עולה השאלה האם קאטרינה היא רוצחת או קורבן?, כמובן שתשובה היא שניהם, דבר המחזק את מורכבותה של קאטרינה כדמות. הסובבים אותה רואים בה כרוצחת והיא נכנסת לכלא ל-40 שנים.

תחנה חמישית : הכלא

קאטרינה בכלא והסובבים אותה רואים בה רוצחת מאיימת. בעיני עצמה, קאטרינה רואה אותה קורבן. הרצח ממית אותה נפשית, היא הופכת להיות מתה חיה : "צבע חי הוא אדום", "חי הכרותים", "גם אני נרצחתי". תקופה זו, היא שיא הנביבות והדיכאון. באופן מעניין היא מקבילה לתקופת השואה. נקודת האור היא עורך דין יהודי שגם הוא נעלם ויש רמז לתחילת ההשמדה. בהמשך, קאטרינה מחזקת תחושה זו על ידי תיאור הרכבות, חפצים ובגדים של יהודים. ייחודיותה והתהליך שעברה מואר, בכך שעל אף שהיא בסביבת עמה, היא אינה שמחה לקבל את בגדי היהודים.

בכלא קאטרינה חולה במחלת עור (סוג של צרעת). מחלה זו משקפת את מצבה הנפשי ואת מצב התקופה (השואה). במקרא, חולי צרעת נחשבו לטמאים ומזוהים עם המוות. זו הקבלה לתקופה ; על פי המחבר השואה היא שיא הטומאה האנושית הפועלת ללא מוסריות, ההפך מטהרה וזרימת החיים. כמו גם, מחלת העור משקפת את הסטטוס החברתי בו מצויה קאטרינה – נידוי. כפי שבמקרא היו מנדים חולי צרעת, כך נידו אותה.

קאטרינה בולטת בהתבדלותה על רקע אנלוגיה לדמות נוספת, סיגי. סיגי הייתה דמות שעבדה בבתי יהודים וגם היא נמצאה בכלא. בניגוד לקאטרינה שלא פיתחה שנאה אל היהודים בכלא, סיגי כן.

השלמה

בכלא, סוף-סוף, מגיעה קאטרינה להשלמה עם דמות אמה. לאורך כל הדרך היא חשה רגשי אשמה על שנמשכה ליהודים ועתה היא אומרת : "עכשיו היא בתוכי", היא סוף-סוף, רואה את האנלוגיה שקיים באמה ובה ; בשתיהן קיים את הניגודיות. קאטרינה לא משלימה רק עם דמות אמה, אלא, גם עם הדמויות של רוזה והני ומתחילה למצוא את נקודת האיזון בין כל הדמיות הללו.

פרק ל' : סיום-השיבה

קאטרינה יוצאת מהכלא
קאטרינה חייה אירוע שמזכיר את הסנה הבוער.

לאחר 40 שנים, משתחררת קאטרינה מהכלא ומגיעה לחורבה יהודית. שם היא חווה חוויה מיסטית שמזכירה את סיפור הסנה הבוער. היא שומעת קול ממורמים שאומר לה :"שלי נעליך מעל רגליך כי במקום קדוש את עומדת". דקות לאחר מכן, היא רואה שהיא הבריאה מהמחלה. היא רואה במקום כמקום יהודי וקדוש ורואה ביעודה להיות נביאת זעם, שתזכיר לעמה את העם היהודי. קאטרינה מאמינה שאין יותר יהודים ולכן הקודש נעלם מהעולם. רעיון זה מחזק את נקודת הסופר כי היהודים הביאו לאירופה תרבות ואיזון, ובלעדיהם, אירופה תחזור להיות חייתית.

הסיום והפתיחה הם מעגליים. קאטרינה חוזרת אל אמה, לכפר. היא חוזרת להיות נוצרייה מאמינה ומחוברת לטבע. היא מצליחה לאזן בין היסודות המנוגדים שבה. למרות החזרה לביתה, היא מבינה שליהודים היה תפקיד חשוב בחייה ובחיי אירופה ולכן, עליה להזכיר אותם.

קישורים חיצונים