הסיבות לעליות הציוניות לארץ ישראל[עריכה]

התארגנות לעלייה[עריכה]

מאז ומתמיד עלו יהודים לא"י, אולם זו הייתה עלייה של בודדים ולא עלייה של קבוצות מאורגנות.
בשנים אלה לא התמקדה התנועה הציונית בארגון העלייה לא"י, אלא בניסיונות להשיג צ'רטר.
אבל בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 החלו להגיע לארץ יותר ויותר עליות מאורגנות ופחות עליות של בודדים.
הסיבות לעלייה היו, בדרך כלל, גילויי אנטישמיות אלימים כלפי יהודי מזרח-אירופה, מצוקה כלכלית ויחס מפלה מצד השלטונות ומצד החברה הכללית בארץ ממנה הגיעו היהודים.

תחילתה של ההתארגנות לעלייה, בהגדרת המטרה, הדרכים והאמצעים למימושה כפי שהוגדרו בקונגרס באזל, פעולות בתחום המדיני, לשם השגת צ'ארטר (זיכיון), בתחום הארגוני הקמת מוסדות, בעיקר כלכליים. ההתארגנות לעלייה אפיינה בעיקר את "חובבי ציון", שערכו רשימות של מועמדים לעלייה, אספו כספים לרכישת קרקעות בא"י, בחרו נציגים שיצאו לא"י כדי להכין את הקרקע לעולים וארגנו קבוצות שעלו לא"י.

העלייה הראשונה ( 1882 -1903)[עריכה]

חובבי ציון היוו חלק נכבד מהעלייה הראשונה. חלקם עלו כבודדים וחלקם עלו בקבוצות. בשנת 1882 החלו להגיע לארץ עולים מארצות מזרח אירופה: רוסיה, ליטא, פולין, רומניה. כמו כן, הגיעו בשנים אלה עולים מתימן. דוגמה לקבוצה של "חובבי ציון", שהייתה הקבוצה המאורגנת הראשונה, הייתה אגודת ביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה). אגודה זו הוציאה כרוז אל הנוער היהודי בעיתון "המליץ", תחת הכותרת "קול בני הנעורים". הכרוז פנה לנוער וקרא להם להתאחד ולעלות לא"י. בסופו של דבר התארגנה קבוצה של 14 צעירים בראשותו של ישראל בלקינד. הם עלו לא"י, עבדו במקווה ישראל שם קיבלו הכשרה חקלאית. בהמשך הצטרפו אליהם חברים נוספים וחלקם הקימו את המושבה גדרה.

העלייה השנייה (1904 -1914)[עריכה]

במשך 10 שנות העלייה השנייה הגיעו לארץ כ- 35,000 עולים. רובם היו צעירים אידיאליסטיים, סטודנטים, בני המעמד הבורגני (מעמד הביניים). הם הושפעו מרעיונות הסוציאליזם (ביטול המעמדות והקמת חברה שכל חבריה שווים). הם באו כיחידים, בודדים, ללא משפחות, והגיעו ממקומות שונים. חלקם פנה לערים וחלקם למושבות - כדי למצוא עבודה כפועלים שכירים. זו הייתה ראשיתו של מעמד הפועלים בא"י, וראשיתה של תנועת העבודה. הם ראו בעבודת הכפיים ערך מוסרי ולאומי, האמינו בעבודה עברית והתנגדו להעסקת פועלים ערבים ע"י איכרי העלייה הראשונה.