מתוך ויקיספר, אוסף ספרי הלימוד והמדריכים החופשי.

דף זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסטנדרטים של ויקיספר העברי לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

כדאי לדעת: הנבחן נדרש לדעת שני דפוסי מאבק של התנועות הלאומיות באירופה, כלומר: מאבק של התנועות הלאומיות בשתי מדינות באירופה מבין המדינות השונות

תוכן עניינים 1 מאבק לאומי באיטליה 2 המאבק הלאומי לאיחוד איטליה 3 מאבק לאומי לעצמאות גרמניה 3.1 הפולקלור הגרמני מסייע בעיצוב הזהות הלאומית 3.2 ביסמרק מאחד את גרמניה 4 מאבק לאומי לעצמאות ביוון 5 דגמים של לאומיות

[עריכה] מאבק לאומי באיטליה

איטליה, המכונה "ארץ המגף" בשל צורתה, התגבשה לכדי מדינה עצמאית ומאוחדת במהלך המאה ה-19. טרם איחודה, רוב חלקי איטליה נשלטו ע"י :

• צרפתים
• אוסטרים
• פיימונטה סרדיניה - ממלכה בצפון מערב איטליה עליה שלט ראש ממשלה (קאבור) שהאמין באיחוד איטליה תחת שלטון מלוכני, בראשות מלך פיימונטה -סרדיניה.

התנועה הלאומית האיטלקית החלה את דרכה בייסוד אגודות מהפכניות שקמו בתחילת המאה ה-19 וקראו לצאת כנגד הכובש הזר (הצרפתים והאוסטרים) ולכונן רפובליקה איטלקית מאוחדת.
אחת האגודות המפורסמות נקראה הקרבונרי (שורפי הפחם) ובראשה עמד מאצ'יני. חבריה האגודה ביצעו פעולות טרור נגד האוסטרים והצרפתים. רבים מהם גורשו מאיטליה, עמדו למשפט או הוגלו, בניהם, מאצ'יני.

ב-1831, חזר מאצ'יני לאיטליה. הוא החליט להקים את התנועה הלאומית האיטלקית שנקראת "איטליה הצעירה". התנועה האמינה באיחוד איטליה וביצירת רפובליקה בעלת חוקה ליברלית המבטיחה חירות ושוויון לכל האזרחים. מאצ'יני סבר שמדינת הלאום מכילה ערכים הומניסטיים ובאמצעותה צריך לפעול ולהגשים אנושות טובה יותר.

ניסיונות האיחוד נתקלו בדיכוי קשה מצד המלכים והדוכסים (צורת השלטון באזור הייתה מלוכנית - בראש עומד מלך שמסתייע בדוכסים על מנת להבטיח שלטונו באופן יציב) ששלטו בחסות הצרפתים והאוסטרים. בניגוד לממלכות השונות באיטליה, ממלכת פיימונטה-סרדיניה שבראשה עמד קאבור ובה מלך המלך ויטוריו עמנואלה השני, ראתה חשיבות באיחוד שטחי איטליה תחת הנהגתה. המלך וקאבור פעלו לפיתוח כלכלי וצבאי של ממלכתם כדי לצמצמם את כוח הכנסייה הקתולית. צרפת ואוסטריה כאמור שלטו על רוב שטחי איטליה. צרפת חששה מהקמת איטליה חזקה לצידה, וקאבור יזם שיתוף פעולה עם צרפת בראשות הקיסר נפוליאון ה-3 ויחד תכננו להדוף את כוחות אוסטריה משטחי איטליה והמטרה הייתה להקים פדרציה (מחוז) באיטליה שתסיר את האיום של הקמת איטליה חזקה לצד צרפת, ממנו חששה צרפת שביקשה להחליש את איטליה.

שיתוף הפעולה עם צרפת הביא לסילוק האוסטרים מרוב שטחה של צפון איטליה ולאיחוד שטחה של צפון איטליה עם פיימונטה-סרדיניה כפי שבא לידי ביטוי במשאל העם ב-1860 באזורים אלו. באותו הזמן החל מאבק גם בדרום לשחרור איטליה ולהפיכתה לעצמאית. גריבלדי, איש צבא רב פעלים, יוצא בראש אלף מתנדבים אל האי סיציליה בו פרץ מרד נגד ממלכת נאפולי שתמכה באוסטריה. גריבלדי מגרש את המלך ומוסר את השטחים שבדרום לשליטת ממלכת פיימונטה-סרדיניה.

איחוד איטליה נראה קרוב מתמיד, ולמעשה מלבד רומא, איטליה כבר הפכה לישות עצמאית. הקִרבה בין רומא שבשליטת האפיפיור לבין צרפת שבשליטת נפוליאון ה-3, גרמה לקאבור לחשוש כי המשך מלחמתו של גריבלדי עלולה למוטט את האיחוד ועל כן הגיע להסכם עם נפוליאון ה-3 שפיימונטה תתנגד לכיבוש רומא ע"י גריבלדי. גריבלדי שלא רצה להיכנס למלחמת אחים ויתר על התמודדות צבאית.
ב-1870 הושלם תהליך איחוד איטליה לאחר שרומא צורפה אל שטחי פיימונטה (איטליה המאוחדת) וכן ונציה שנכבשה קודם לכן ע"י האוסטרים.

גורמים מעכבים לאיחודה של איטליה היו בעיקר האפיפיור שהתנגד לאיחוד איטליה מתוך חשש לירידת מעמדו. הצרפתים והקתולים האירופאים שעמדו לצידו חזקו את מעמדו אולם לבסוף גם רומא אוחדה עם איטליה והפכה לבירתה.

גורמים מסייעים לאיחודה של איטליה היו בעיקר השפה המשותפת, ההיסטוריה והתרבות שהיו דומות בחלקי איטליה. עם זאת רוב תושבי איטליה לא חשו עצמם איטלקים ולא ראו את עצמם חלק ממדינת הלאום. הזהויות היו מקומיות ואזוריות וגברו על הזהות הממלכתית. אולם במהלך איחוד גרמניה החל השלטון לטפח את הפטריוטיזם (נאמנות למדינה והשמת המדינה מעל לכל), טיפח תודעה לאומית והרגשת שייכות. הספר "הלב" של דה אמיציס (ממנו הופק תכנית הטלוויזיה הידועה) שימש להנחלת ערכים לאומיים פטריוטיים בקרב הממלכה ובו נזכרים ערכים של גבורה, הערצה למולדת ולמנהיגיה, נכונות להקרבה עצמית למען המולדת ולמען הרעיון הלאומי.

[עריכה] המאבק הלאומי לאיחוד איטליה

מאז התפוררותה של האימפריה הרומית הייתה איטליה מחולקת לחלקים רבים. בשנים 1796 – 1814 היה רוב שטחה של איטליה נתון לשליטת צרפת, אך לאחר תבוסת נפוליון חזר המצב לקדמותו , ואוסטריה חזרה לשלוט בשטחים רבים , בעיקר בצפון איטליה ובדרומה. בראשית המאה ה – 19 החלו לפעול באיטליה אגודות מהפכניות. המהפכנים קראו לשים קץ לשלטון הזר ולכונן רפובליקה איטלקית מאוחדת. מפחד סוכני החרש של השלטון הזר ובמיוחד סוכניו של מטרניך, נהגו חברי האגודות הללו להיפגש בשעות לילה במקומות מסתור. אחת האגודות החשאיות הייתה הקרבונרי ("הפחמיים") , שביקשה לסלק מצפון איטליה את הכובש הצרפתי ואחר כך את האוסטרים . רבים מחברי האגודה, שנאסרו וגורשו מאיטליה , לקחו חלק בהתקוממויות שנערכו ברחבי אירופה בשנים 1815 ו – 1835 . הרוח החיה מאחורי תנועת החופש של העם האיטלקי היה ג'וזפה מציני (1805 – 1872). מציני היה חבר באגודת ה"קרבונרי" ונאלץ לגלות למשך שנים ארוכות מארצו. בשנת 1831 חזר לאיטליה והקים תנועה בשם "איטליה הצעירה", שחרתה על דגלה את איחוד איטליה. "בלא אחדות אין אומה ראויה לשמה", כתב מציני, "מפני שבלא אחדות אין חוסן של ממש". מציני ראה בחזונו את איטליה כרפובליקה (מדינה ללא מלך) בעלת חוקה ליברלית , שבה יובטח חירות ושוויון לכל האזרחים. לצד מציני פעל הלוחם והמפקד הגדול ג'וזפה גריבלדי (1807 – 1882). לרעיון האיחוד התנגדו המעצמות הזרות , שלא רצו לוותר על אחיזתן באיטליה. הן גם חששו כי הצלחתו של מאבק השחרור של איטליה ישמש דוגמה לעמים אחרים המבקשים להשיג ריבונות בארצם. ב – 1848 – שנת ההתקוממויות בכל רחבי אירופה – אירעו בעיר הצפונית מילאנו התנגשויות בין התושבים לבין חיילים אוסטרים , לזמן מה סולק הצבא האוסטרי ממילאנו , וכן מהעיר ונציה . כעבור שבוע פרצה התקוממות עממית באי סיציליה שבקצה הדרומי של איטליה. רוח המרד פשטה לערים נוספות בסיציליה. כדי להרגיע את הרוחות נאלץ המלך פרדיננד – בן לשושלת בורבון, הצרפתית – להסכים לחוקה שתגביל את סמכויותיו , והכיר בזכויות מסוימות של האזרחים. הידיעות על הישגי המתקוממים בסיציליה נפוצו במהירות באיטליה כולה. כל המתקוממים תבעו חופש ואת סילוקו של שלטון הדיכוי הזר. בתחילה האירה להם ההצלחה פנים , ושליטים אחדים ברחבי איטליה הבטיחו לכונן חוקות או כתבי זכויות. אך המורדים לא השכילו לשתף פעולה ביניהם, ובתוך חודשים אחדים דוכאו כל המרידות באיטליה. שלב זה של המאבק לאיחוד איטליה הסתיים בכישלון המהפכנים. הממלכה היחידה שבה לא בוטלה החוקה שהתקבלה בתקופת ההתקוממות הייתה פיימונטה-סרדיניה, שבה עלה לשלטון המלך האיטלקי ויטוריו אמנואלה ה – 2. המלך, שהיה שותף לשאיפות האיחוד והשחרור של איטליה , נעזר בראש ממשלתו קמיל קאבור (1810 – 1861), מדינאי מפוכח וחסיד הליברליזם הבריטי. קאבור פעל לפיתוח כלכלי וצבאי של ארצו ולצמצום כוחה של הכנסייה. אך הוא הבין כי גם פיימונטה חזקה לא תוכל לאחד ולשחרר את איטליה בכוחות עצמה. בעזרת קיסר צרפת נפוליון ה – 3 סילק את אוסטריה מרוב שטחי צפון איטליה ואיחד אותם תחת הנהגתה של ממלכת פיימונטה-סרדיניה. האיחוד הרשמי אושר במשאל עם במרס 1860. באותה שנה פרץ מרד עממי בסיציליה , שבה שלטה ממלכת נאפולי. גריבלדי הגיע לאי בראש צבא של אלף מתנדבים כדי לסייע למתקוממים וגירש משם את המלך הבורבוני . השטחים ששחרר בדרום איטליה נמסרו לידי ממלכת פיימונטה-סרדיניה . תחת שלטון זה כבר הייתה איטליה מאוחדת ברובה הגדול – פרט לעיר רומא , שבה עדיין החזיק האפיפיור בסיוע הצרפתים, ולמחוזות ונציה וטרייסטה , שנשארו בידי האוסטרים. בשנת 1861 הוכרז מלך פיימונטה ויטוריו אמנואלה למלך איטליה כולה , "בחסד האל וברצון העם". ב – 1866 סופחה גם ונציה לאיטליה , וכעבור ארבע שנים נוספות צורפה גם רומא לאיטליה והפכה לבירתה. איחוד איטליה הושלם.
בפני שליטי איטליה המאוחדת עדיין עמדה המשימה הגדולה של בניית אומה איטלקית. רוב תושבי איטליה כלל לא חשו את עצמם איטלקים. שנים רבות של פיצול מדיני יצרו תרבויות מקומיות ושונות מאוד, ואפילו השפה לא הייתה משותפת: ב – 1860 הייתה האיטלקית שפתם הראשית של 2% בלבד מתושבי איטליה , השאר דיברו ניבים מקומיים שונים מאוד אלה מאלה. ואכן, אחד הצעדים החשובים ליצירת אומה איטלקית היה פתיחת בתי ספר המלמדים איטלקית בשנות ה – 60 של המאה ה – 19.

[עריכה] מאבק לאומי לעצמאות גרמניה

מצבה של גרמניה לפני ההתעוררות הלאומית היה שונה לחלוטין מגרמניה המוכרת לנו כיום. בעת העתיקה ובימי הביניים הייתה גרמניה חלק מקיסרות ענקית שנקראה "הקיסרות הרומית הקדושה". לאחר התמוטטות הקיסרות, התפצלה גרמניה לשלוש מאות נסיכויות - מדינות קטנות שנשלטות ע"י שליטים ונסיכים עצמאיים. איחוד בקרב הנסיכויות לא התאפשר בשל (א) חילוקי דעות פוליטיים ומשום (ב) חלוקה דתית בין נוצרים קתולים לנוצרים פרוטסטנטים (זרמים בנצרות). בנוסף, (ג) התקיימה תחרות מתמדת בין שתי המדינות הגדולות בשטח גרמניה - אוסטריה ופרוסיה.

תחילת ההתעוררות הלאומית הגרמנית עם כיבוש גרמניה ע"י נפוליאון קיסר צרפת, דבר שעורר את זעמם של הגרמנים שמעולם לא נכבשו ע"י גורם זר. הכיבוש עודד אותם להילחם על עצמאותם ולהתאחד נגד הצרפתים. מנגד קיסר צרפת איחד את גרמניה משלוש מאות נסיכויות ל-30 מדינות משותפות.

[עריכה] הפולקלור הגרמני מסייע בעיצוב הזהות הלאומית

בעקבות כיבוש צרפת את גרמניה, החלה כאמור התעוררות לאומית. התעוררות זו באה לידי ביטוי בפולקלור הגרמני שהלך והתרחב. הפולקלור הוא חקר התרבות העממית, כלומר: חקירה של התרבות מבחינת היצירות, האגדות והסיפורים שלה. פולק בגרמנית - עם. למעשה, הפולקלור הגרמני מתחיל להתעצם עם כיבוש גרמניה ע"י צרפת, כחלק מההתעוררות הלאומית הגרמנית. מעצבי הזהות הלאומית הגרמנית היו פילוסופים כמו הֶרְדֶר ופִיכְטֶה שהטיפו לאיחוד גרמניה ולהקמת מדינה לאומית בעלת שפה, תרבות והיסטוריה משותפים. הרדר קרא לחדול מחיקוי התרבות הצרפתית ולטפח מסורת ותרבות ייחודית של גרמניה. פיכטה גם הוא יצא נגד כיבושי נפוליאון והאמין כי הגרמנים טובים יותר משאר העמים משום שנשארו טהורים במוצאם הגזעי ונמנעו מהתבוללות גזעית. "האחים גרים" ליקטו באותה התקופה אוסף סיפורי עם ואגדות כמו "כיפה אדומה" ו"שלגייה" לכדי ספר אחד והיו חלוצי החוקרים של השפה הגרמנית, אך תרמו רבות ללאומיות האתנית הגרמנית.

[עריכה] ביסמרק מאחד את גרמניה

הפיצול בקרב נסיכויות גרמניה היה רצוי מבחינת המעצמות הגדולות - בריטניה, צרפת, רוסיה ואוסטריה כיוון שחששו מגרמניה מאוחדת וחזקה, ומנגד ראשי המדינות הקטנות בתוך גרמניה גם הם חששו מאיחוד שיפגע בשלטונם.

באזור גרמניה שלטו כאמור שתי מלכויות גדולות - פרוסיה ואוסטריה. איחוד גרמניה בוצע בסופו של דבר "מלמעלה" ע"י הקיסרות הפרוסית שהתחרתה באוסטריה על העמים הגרמנים. ב-1844 יזמה פרוסיה איחוד תעריפי מכס בכל מדינות גרמניה מלבד אוסטריה. דבר זה הביא לאיחוד כלכלי כזה או אחר ויצירת זיקה הדדית בין המדינות הגרמניות השונות. ניסיונו של מלך פרוסיה לכנס פרלמנט פדרלי (כלל-גרמני) בפרנקפורט ב-1850 נתקל בסירוב עז מצד אוסטריה שאיימה במלחמה. פרוסיה הבינה שהדרך היחידה לאיחוד מדינות גרמניה היא צבא חזק שיוכל להתגבר על האוסטרים וזכתה בכך לתמיכתם של נציגים מכל גרמניה.
ויליאם הראשון, קיסר פרוסיה, מינה ב-1862 את ביסמרק לראש הממשלה. ביסמרק שאף לאחד את גרמניה בכח ובהנהגת ממלכת פרוסיה. הוא ידע כי אוסטריה אינה מעוניינת באיחוד גרמניה בשל חששה מגרמניה חזקה, וכרת ברית עם צרפת, רוסיה, איטליה ואנגליה ולאחר שגיבש תמיכה פוליטית בינלאומית יצא במלחמה נגד אוסטריה. כתוצאה מכך הורחבו שטחי ממלכת פרוסיה במדינות צפון גרמניה וביסמרק הקים את ברית מדינות צפון גרמניה בהנהגת פרוסיה. התבוסה שהנחיל לאוסטריה ניתקה את הזיקה של אוסטריה לשטחי גרמניה. לאחר מכן איחד ביסמרק את מדינות מרכז גרמניה ולבסוף את מדינות דרום גרמניה.

בעקבות איחוד מדינות דרום גרמניה, נפוליאון ה-3, קיסר צרפת, דרש שטחים מגרמניה כפיצוי על התרחבותה. ביסמרק הציג זאת כהתקפה ופתח בחזית נגד צרפת שבסופה הודח נפוליאון ה-3, וְויליאם ה-1 הוכתר לקיסר הראשון של "קיסרות גרמניה המאוחדת" ששמה הרשמי היה "הרייך השני" בארמונות ורסאי שליד פריז (הרייך הראשון היה קיסרות רומי הקדושה בימי הביניים והרייך השלישי הוא הממלכה שהקים היטלר ב-1933).

[עריכה] מאבק לאומי לעצמאות ביוון

יוון הייתה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, שהייתה אימפריה רב לאומית, בין יוון לבין האימפריה העות'מאנית היה שוני רב בתרבות ובדת . היוונים היו נוצרים אורתודוכסים ואילו העות'מאנים היו מוסלמים. בשנים 1821-1832 התחוללה ביוון מלחמה לעצמאות. ההתעוררות הלאומית של היוונים ניזונה מהלכי הרוח של המהפכה הצרפתית , ומחשש מפני רוסיה שהתערבה בענייני האימפריה העות'מאנית וביקשה להשתלט על יוון. מנהיגי המאבק הלאומי של היוונים הושפעו מחיבורים של הוגי הדעות של ההשכלה , ומאירועי המהפכה הצרפתית. הם אימצו את סיסמאות המהפכה הצרפתית: חופש, שוויון, ואחווה. מנהיגי המאבק הלאומי היו בעלי השקפת עולם חילונית והסתייגו מממסד הכנסייה ומהשפעת הכנסייה על הציבור. ואכן, בעת ההתקוממות ב – 1821 גינתה הכנסייה ביוון את המורדים והכריזה כי הם בוגדים אתאיסטים (כופרים בקיומו של האל). מנהיגי התנועה הלאומית של יוון ביקשו לחזור ולהחיות את תרבות יוון העתיקה. מאבק היוונים לעצמאות זכה לאהדה רבה מחוץ ליוון – בקרב יוונים שהיגרו מיוון ובקרב עמי אירופה . סוחרים יוונים עשירים שהיגרו מיוון שלחו אליה כספים למימון הקמתם של בתי ספר, וכך עודדו צמיחה של אוכלוסייה יוונית צעירה ומשכילה, שתהיה מוכנה להלחם על חירותה. ואילו בקרב עמי אירופה התפתח במאה ה – 19 תהליך של פילהלניזם (אהבת התרבות היוונית)- שהתבטא בהתעניינות רבה בתרבות יוון. עמי אירופה ראו ביוונים, שלחמו לעצמאות , יורשי העם היווני העתיק ומייצגי תרבות יוון, תרבות שנחשבה בעיניהם למקור התרבות האירופית . לכן מאבקם הלאומי של היוונים זכה לאהדה בקרב אותם העמים. מלחמת העצמאות של יוון לוותה במעשי רצח של אלפי אנשים מקרב היוונים והעות'מאנים . לעות'מאנים היה יתרון במספר הלוחמים ובנשק , ואילו ליוונים היה יתרון בשליטה בים. בתמיכת רוסיה , בריטניה וצרפת הוקמה ממלכת יוון העצמאית (1832). הצלחתם של היוונים להקים ממלכה לאחר מאבק מר וממושך הייתה מקור השראה לתנועות לאומיות אחרות באירופה.

[עריכה] דגמים של לאומיות

במהלך ההיסטוריה אנו עדים לשני דגמים של לאום - לאום אתני ולאום פוליטי.

• לאום אתני - לאום המבוסס על אתניות, מוצא - יסודות משותפים של בני הלאום שאינם ניתנים לבחירה כגון שפה, מוצא, גזע, דת וכו'. לדוגמה: גרמניה, איטליה.
• לאום פוליטי - לאום המבוסס על ערכים פוליטיים - יסודות משותפים של בני הלאום שכן ניתנים לבחינה כגון ערכים, אידיאולוגיות, רעיונות, השקפות עולם וכו'. לדוגמה: ארצות הברית, צרפת.