אזרחות לבגרות/שלטון החוק

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רקע[עריכה]

עקרון שלטון החוק – עקרון חשוב בדמוקרטיה שהינו אמנה חברתית. עקרון שלטון החוק מניח שתי הנחות: שישנם חוקים, והחוקים שולטים, כלומר: שהן רשויות השלטון והן האזרחים במדינה כפופים לחוק שהתקבל בדרך דמוקרטית - ע"י רשות מחוקקת שנבחרה בבחירות דמוקרטיות.

חוק – חוק הוא סייג; מגבלה; הוראה הקובעת את המותר והאסור שנקבע ע"י גוף מחוקק של המדינה, ומטרתו ליצור מסגרת מחייבת שכולם כפופים לה. באין חוק אנו יכולים ומורשים לעשות כל העולה על רוחנו, ולכן יש צורך לבדוק טרם חקיקה האם החוק נחוץ וחיוני. החוק חייב להיות :

  1. מנוסח בבירור
  2. גלוי וידוע לכולם.
קטגוריה משטר דמוקרטי משטר טוטליטארי
מקור החוק נציגי העם הקבוצה/המנהיג השולט/ת
תלות החוק חל על כולם השליטים עומדים מעל החוק
דרך חקיקה הליך ממושך של דיונים, הזדמנות לציבור הרחב להשפיע באמצעות התקשורת, אסיפות, הפגנות, שתדלנות ולחצים פוליטיים - וכל אלה נועדו למנוע חוקים חפוזים. תלוי
טיב החוק החוק בדמוקרטיה צריך להיות בעל תוכן שמשקף את העקרונות והערכים הדמוקרטיים. החוק אינו מחויב לעקרונות הדמוקרטיים
החוק מתקיים מתוך הבנה שהחוק הוא לטובת הכלל ומהלגיטימיות של החוק (ההיגיון העומד מאחורי החוק) מתוך פחד וחינוך לציות עיוור.
אכיפת החוק אם נעשתה עבירה, העונש יהיה שווה לאזרחים ולשלטון. אם נעשתה עבירה העונש יקבע ע"י הקבוצה השולטת.

העקרונות הדמוקרטיים שבאים לידי ביטוי בעיקרון שלטון החוק:

  • שוויון - בפני החוק, כולם כפופים לחוק.
  • הכרעת רוב - בא לידי ביטוי בהליך החקיקה הדורש בכל שלב הכרעת רוב.
  • הסכמיות - הסכמה על הצורך בחוקים ועל תוכנם.

המובן הפורמלי והמובן המהותי של שלטון החוק[עריכה]

החוק הפורמאלי – קובע את הכללים על פיהם נחקק החוק ועל פיהם הוא נאכף - כלומר, הוא מתייחס לכללים של הליך חקיקת החוק והשלטת החוק.

הכללים על פיהם נחקק החוק :

  1. החוק נחקק ע"י בית המחוקקים, אשר במדינה דמוקרטית הוא תמיד מוסד הנבחר ע"י הציבור, ולכן הוא בעל החשיבות הגבוהה ביותר.
  2. החוק קובע את הזכויות ואת החובות של האזרחים ושל השלטון ואת הגבולות של מה מותר ומה אסור לאזרחים ולשלטון, כולל הרשות המחוקקת עצמה.
  3. החוק חייב להיות מנוסח בבירור והוא צריך להיות גלוי וידוע לכולם. חובת הציות חלה באופן שווה על השלטון ועל האזרחים. אכיפת החוק, אם נעשתה עבירה, תהיה שווה כלפי האזרחים וכלפי השלטון.

קיים הבדל בין האזרח לבין השלטון במילוי אחר החוק:

  • האזרח יכול לעשות הכול, אלא אם יש איסור על כך בחוק.
  • השלטון יכול לעשות רק מה שהחוק מתיר לו. רשויות השלטון חייבות לעשות את מה שהחוק מטיל עליהן.

המובן המהותי - מתייחס לתוכנו של החוק ולמידת התאמתו לערכי הדמוקרטיה.

"חוק ראוי" הוא :

  1. חוק אשר עולה באותה המידה עם הערכים הדמוקרטיים ועם עקרונות הדמוקרטיה.
  2. מגן על זכויות האדם, האזרח וזכויות המיעוט.
  3. מונע עריצות.
  4. יוצר איזון בין צורכי הפרט לצורכי הכלל.
  5. חוק שמילא אחר עקרונות היסוד של צדק ומוסר.
  • החוק מבקש להיות צודק עד כמה שניתן. הוא נחקק ע"י נציגי הציבור שנבחרים בבחירות חופשיות, ולכן הוא אמור לייצג לפחות את תפיסת הרוב לגבי מהו חוק ראוי וצודק.

מן ההיבט המהותי, הערכי, בודקים לא רק את השאלה , האם סדרי החברה מתנהלים על פי הכללים (כללים ע"פ נחקק החוק) והחוקים, אלא בודקים גם את תוכנן של אותן הנורמות, את הערכים בהם, את השקפת היסוד המניעה את השיטה המשפטית הנוהגת, ועוד.

מדוע לציית לחוק דמוקרטי?

  • פחד מסנקציה.
  • לגיטימציה - הכרה בשיטה - שהחוק צודק, שהוא נועד להגן על הפרט והחברה.
  • הבנה שהחוק הוא הדבק המאחד את כולנו - הוא מאפשר קיום בצוותא של אנשים וקבוצות שיש להם דעות שונות ואינטרסים שונים. ללא חוק לא ניתן ליהנות מביטחון, מחירות או משירותים חברתיים וכלכליים שרק חברה מאורגנת מסוגלת לספק.

מקום שהחוק נשחק האנרכיה מאיימת. ולא מדובר דווקא במלחמת אזרחים או הפיכה שכן ההידרדרות יכולה להיות איטית. רק החוק הוא המכנה המשותף העיקרי ואולי גם היחיד בין הפלגים המסוכסכים בחברה.

גבולות הציות לחוק במשטר הדמוקרטי[עריכה]

אף על פי, שבדמוקרטיה הבסיס לחוק הוא הסכמה רחבה והסכמה של רוב קולות, ועל אף שהחוק מחוקק ע"י בית המחוקקים, כלומר ע"י נציגי העם (שלטון העם), קיימת גם בדמוקרטיה תופעה של אי-ציות לחוק. אי-ציות לחוק יכול להיות מצד תושבים, אזרחים, קבוצות ואף מצד השלטונות.

מבחינה משפטית, אי-ציות לחוק מוגדרת כעבריינות, אולם קיימת אבחנה בין הסוגים השונים של עבריינות :

    • עבריינות פלילית רגילה - כאשר הפרת החוק נעשית ממניעים של תועלת וטובת הנאה אישיים לעבריין ולקרוביו, ולא ממניעים מוסריים.(גניבה, שוד,שוחד, אונס ואף רצח).
    • עבריינות שלטונית - עבריינות שנעשית ע"י המחזיק משרה שלטונית ופועל נגד החוק באמצעות השלטון. עברינות שלטונית מסוכנת כי :
    • אדם שמכהן בשלטון או ממלא תפקיד ציבורי , חייב לשמש דוגמא לאזרחים. כאשר הוא מפר את החוק הוא נותן דוגמא שלילית לאזרחים או גורם לאזרחים לזלזל בחוק.
    • הוא מערער את האמון של העם בשלטון. ניצול המעמד השלטוני / הציבורי כדי להפר את החוק עשוי לפגוע בחירויות האזרח לגרום לעריצות השלטון ולרודנות.
  1. עבירות אידיאולוגיות – כאשר הפרת החוק נעשית על ידי פרט או קבוצה מטעמים מוסריים, דתיים, פוליטיים והשקפת עולם פוליטית. עבריינות אידאולוגית יכולה להיעשות גם ע"י השלטון למשל כששר ממנה מינויים בניגוד למנהל תקין מתוך תפיסה אידאולוגית.

אי ציות[עריכה]

אי ציות לחוק מטעמי מצפון[עריכה]

מניעים מוסריים : אי ציות מטעמי מצפון הוא אי-ציות כתוצאה מהתנגשות בין חובת הציות לחוק לבין מחויבות האדם לערכים האישיים שלו בתחומי הצדק, המוסר והאמונה. האדם שמפר את החוק מטעמי מצפון רואה בציות לחוק פגיעה במצפונו. האדם שמפר את החוק מטעמי מצפון מעמיד מעל לחוק את השקפתו המוסרית ואת העקרונות המוסריים עמם הוא מזדהה.
נטילת אחריות : בדרך-כלל סרבני מצפון נוטלים אחריות מלאה למעשיהם, והם מוכנים לעמוד לדין ולקבל עליהם את העונש, ובתנאי שלא יאלצו לפעול נגד מצפונם.

דוגמא : תופעת סרבנות המצפון - ישנן מדינות (ארה"ב ובריטניה למשל), בהן החוק מכיר בסירוב לשרת בצבא מטעמי מצפון, ומאפשר לבצע שירות לאומי במקום. בישראל, חוק שירות הביטחון מאפשר מתן פטור מטעמי דת או מצפון רק לנשים.

אי ציות לחוק מסיבה פוליטית[עריכה]

מניעים פוליטיים : אי ציות לחוק מטעמים אידיאולוגיים-פוליטיים מכוון בד"כ כלפי השלטונות ומטרתו להביא לשינוי מדיניות בתחום זה או אחר, כמו: אי תשלום מסים כמחאה נגד פעילות הממשלה וכסירוב לסייע לממשלה בפעילותה.
נטילת אחריות : בד"כ, גם הסרבן מטעמים אידיאולוגיים-פוליטיים נוטל אחראיות על מעשיו, ומוכן לעמוד לדין ולשאת בעונש הקבוע בחוק.

ההבדלים בין סרבנות מטעמים מצפוניים לסרבנות מטעמים פוליטיים[עריכה]

  1. שינוי העולם - סרבן מצפוני אינו מנסה לשנות את המדיניות הפוליטית.
  2. ניצול המעמד לדין - לעתים, העבריין הפוליטי מנצל את מעמדו בכדי לקדם את רעיונו.
  3. הכרה - סרבונת מטעמי מצפון מוכרת על ידי החוק, בעוד סרבנות מטעמים אידיאולוגים פוליטיים אינה מוכרת.

הסיבות להתנגדות הנחרצת של המדינה הדמוקרטית לסרבנות פוליטית הם :

  • אם כל אזרח יחליט שהוא מסרב לחוק - לא תתקיים המדינה.
  • אי שיוויון - הכרה בסרבנות פוליטית, עלולה ליצור מצב של אי שיוויון.
  • פגיעה בערך "הכרעת הרוב" - על פי הכרעת הרוב, הרוב הוא הקובע ולא המיעוט.
  • ניתן לשנות את החוק - והיה וישנו סרבן מטעמים פוליטים, ניתן לשנות את החוק, על פי כללי הדמוקרטיה.

חובת אי ציות לחוק: פקודה בלתי חוקית בעליל[עריכה]

לא כל אי - ציות לחוק, לפקודה או לצו נחשב לעבריינות. במקרים קיצוניים, בעיקר במערכות הצבאיות (צבא ומשטרה), יכול להיתקל אזרח מתוקף היותו חייל או שוטר בפקודות בלתי חוקיות בעליל.

פקודה בלתי חוקית בעליל - פקודה אשר סותרת בתוכנה את הערכים הבסיסיים של חברה מתוקנת, והוא בלתי מוסרי לחלוטין. על הפרט (האזרח, השוטר, החייל) חובה לסרב לפקודה זו והמצייתים לפקודה זו יועמדו לדין.

דוגמה[עריכה]

טבח כפר קאסם ב-1956 : בצהרי היום פורסם ידיעה על הריגת אנשים העוברים באזור. חלק מהתושבים יצאו עוד קודם ולכן לא שמעו את הידיעה. למרות זאת, נורו 47 אנשים, ביניהם 15 נשים ו-11 ילדים. המפקד והחיילים הועמדו לדין ונמצאו אשמים.

ההגדרה המשפטית[עריכה]

ההגדרה של בית המשפט לגבי פקודה בלתי חוקית בעליל היא בעייתית, כיוון שהיא לא מגדירה בבירור ובמדויק מהי פקודה בלתי חוקית בעליל.

ההגדרה קובעת את מידת אי החוקיות בצורה עמומה: "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב". בעקבות כך, חייל מוצאים עצמם בדילמה קשה האם הפקודה היא בלתי חוקית בעליל או לא.
יתר מכן, בצבא קיימת הבחנה בין פקודה בלתי חוקית, שהחיילים חייבים לציית לה לפקודה בלתי חוקית בעליל, אשר לחיילים אסור לציית לה.